יוסי דה לטו: "אין פרוטזה לנפש"

יוסי דה לטו, הלום קרב ממלחמת השבעה באוקטובר, מדבר על הפציעה שלא רואים, על הלילות שבהם הקרב חוזר הביתה, על האבהות שנולדה מתוך מלחמה, על אורי דנינו, ועל החברה הישראלית שחייבת ללמוד לראות את מי שנשארו שקופים

צילום: talithad_ph@

יש פציעות שהחברה הישראלית יודעת לראות. תחבושת, קביים, צלקת, כיסא גלגלים. ויש פציעות אחרות, כאלה שמגיעות הביתה בלי סימן חיצוני, מתיישבות בסלון, נכנסות למיטה בלילה, עומדות ליד הילד, ולא נותנות לאדם שחזר מהקרב באמת לחזור. יוסי דה לטו מכיר את הפציעה הזאת מקרוב. היא לא כתובה על הגוף שלו, אבל היא נמצאת שם. בדריכות, בשתיקות, בפלאשבקים, ברגעים שבהם העולם בחוץ ממשיך כרגיל, ובפנים משהו עדיין נשאר בשדה הקרב.

דה לטו לא בא לשיחה הזאת כדי שירחמו עליו. הוא גם לא בא כדי שיקראו לו גיבור. כמעט בכל פעם שהמילה הזאת מתקרבת אליו, הוא מזיז אותה הצדה. מבחינתו, הוא עשה את מה שנדרש ממנו כאזרח ישראלי, ציוני וגאה. אבל בתוך הצניעות הזאת יש כאב גדול, ויש גם דרישה פשוטה מאוד. לראות. לראות את הלוחמים שחזרו מהמלחמה, אבל לא באמת חזרו ממנה. לראות את מי שהגוף שלהם כבר בבית, והנפש שלהם עדיין שם.

“הייתי סגור בין ארבעה קירות”

כשהשיחה מתחילה בפציעה השקופה, דה לטו לא מייפה את הדבר. “להיות בפציעה שקופה זה בלי פרוטזה”, הוא אומר. “אין פרוטזה. עוד לא קיים מישהו שהמציא פרוטזה ללב ולנפש”. זה משפט שמסביר כמעט הכול. פצוע פיזי נושא איתו סימן שהחברה יודעת לקרוא. הלום קרב יכול לעמוד לידך בתור, לשבת איתך בארוחת שישי, להחזיק ילד על הידיים, ואף אחד לא יבין שבאותו רגע הוא מנהל מלחמה שלמה כדי להישאר שם.

“כשבן אדם פצוע פיזית, אפשר לראות עליו”, הוא אומר. “בשונה מהלום קרב, קשה מאוד לזהות. אפשר לפספס אותו ולא להבין מה עובר עליו באותו רגע”. ואז מגיע המשפט שנשאר תלוי באוויר גם אחרי שהשיחה ממשיכה. “כשאתה הולך לקרב, אתה משאיר את הנפש שם. הגוף מזמן חוזר לבית, אבל הנפש שלך נשארת שם”.

“המלחמה מגיעה אליך לתוך הבית”

אצל דה לטו, המלחמה לא נשארה בשדה הקרב. היא נכנסה איתו הביתה. למשפחה, לאישה, לילד, לחברים, לאנשים הכי קרובים. היא מופיעה דווקא ברגעים הכי יומיומיים. ילד שמפיל סיר. נפצים בפורים. מגע פתאומי בלילה. תור במקום ציבורי. רעש קטן שברגע אחד פותח זיכרון גדול מדי.

“אתה נשאר תמיד בכוננות גבוהה”, הוא אומר. הכוננות הזאת לא מסתיימת כשהבית נרדם. להפך, שם היא לפעמים מתחילה. “הלילות הם לילות שהשטן מגיע לבקר. הפלאשבקים, המראות. כולם הולכים לישון, ואתה נכנס לדריכות”. הוא מתאר לילות שבהם הגוף במיטה, אבל הראש בקרב. רגעים שבהם מגע פשוט יכול להחזיר אותו לשם. “זו תגובה שלא תואמת לבית”, הוא אומר. “היא תואמת לקרב”.

“אתה פשוט צריך לב טוב”

כשאני שואל אותו מה הפחיד אותו יותר, הקרבות או האבהות, התשובה מגיעה בלי התחמקות. “להיות אבא”, הוא אומר. בקרב, הוא מסביר, לימדו אותו להיות לוחם. לימדו אותו לתפקד, לסמוך על החברים, לעבוד כמו מכונה, להגן, להסתער, להחזיק. אבל אף אחד לא לימד אותו איך חוזרים מקרב ונעשים אבא.

“להיות אבא לא קיבלת שום הדרכה”, הוא אומר. “איך פתאום להיות עדין עם הדבר הקטן הזה. איך פתאום לחייך לו גם כשלא בא לך”. במשך תשעה חודשים אשתו הייתה בהריון כמעט לבד. בדיקות, טיפולים, בית, פחד, המתנה. והוא היה במלחמה. ליד המחבלים, ליד המוות, בתוך מציאות שלא השאירה לו מקום להבין שהוא עומד להפוך לאבא. “להגיד לך שאחרי שחזרתי מהקרב הצלחתי לקבל את זה שאני אבא, לא. גם עד היום קשה לי עם זה”.

זה לא משפט על היעדר אהבה. להפך. זה משפט על אהבה שמנסה למצוא דרך בתוך נפש פצועה. על אבא שרוצה להיות שם, אבל מביא איתו לשם קרב שאף אחד לא רואה.

“אתה לא יכול לשבת יותר בבית”

לפני השבעה באוקטובר, דה לטו מתאר את עצמו כאדם שמח. אדם עם שאיפות, תנועה, חיים. הוא יצא, בילה, טס עם אשתו, רצה להתקדם, ידע להשיג את מה שהוא רוצה. לפני המלחמה הוא גם עבד עם סוסים, הדריך, טיפל בילדים, עזר לילדים עם מוגבלויות ולנכי צה”ל. הוא הכיר את המקום שבו אדם אחד מחזיק אדם אחר.

ואז, אחרי המלחמה, התהפך התפקיד. מי שהיה רגיל להיות בצד המטפל, מצא את עצמו בצד המטופל. “פתאום לחזור ממטפל למטופל, זה קשה”, הוא אומר. “אתה אומר, איך הגעתי לנקודה הזאת”. יש במשפט הזה שבר עמוק, אבל לא חולשה. לפעמים ההסכמה להיות מטופל היא לא ויתור על כוח, אלא הניסיון הראשון להישאר בחיים.

“התמיכה הכלכלית לא מחזיקה אף אחד חי”

לפני שיצא לדבר, דה לטו הסתגר. “הייתי כל הזמן בבית, סגור בין ארבעה קירות”, הוא אומר. “לא יוצא, לא מדבר על זה עם אף אחד, אפילו לא משתף את הקרובים אליי”. גם את אשתו הוא ניסה להרחיק מהתמונות ומהמראות. לא מפני שהיא לא חשובה לו, אלא מפני שהיא חשובה מדי.

“לא רציתי לפגוע בה. אז לא שיתפתי אותה במה אני חווה באותו רגע, מה אני רואה, מה אני עובר”. השתיקה הזאת נולדת הרבה פעמים מתוך אהבה, אבל היא הופכת לבדידות. בשלב מסוים הוא הבין שהשקט כבר לא מגן עליו. הוא מסכן אותו. ויותר מזה, הוא משאיר גם אחרים לבד. כי כשאדם אחד מצליח להגיד את מה שקשה לומר, הוא פותח דלת גם למי שעדיין לא מסוגל לדבר.

“איך הגעתי לנקודה הזאת”

המאבק של דה לטו לא נולד מסיסמה. הוא נולד מאובדן. מחברים שנופלים. מלוחמים שלא צלחו את השיקום שלהם. מהתחושה הבלתי נסבלת שטובי הבנים, אלה ששרדו את שדה הקרב, נופלים אחר כך מול שגרה שלא תמיד יודעת להחזיק אותם.

“אתה רואה לוחמים, חברים, שנופלים”, הוא אומר. “ואתה מבין שאתה לא יכול להישאר בבית ולשלב ידיים”. מכאן הוא מגיע לכנסת, לוועדות, לצעקה, לצורך להסביר שוב ושוב שיש פציעה גם כשהיא לא נראית לעין. “עצם זה שהלומי הקרב מגיעים לכנסת, זה ביזיון”, הוא אומר. “אנחנו צריכים עם כל מה שאנחנו עוברים, עם כל הטריגרים, להגיע לכנסת ולצעוק את הקול שלנו”.

דה לטו מתעקש שהמאבק הזה לא שייך לימין או לשמאל. מבחינתו, הלם קרב הוא לא עמדה פוליטית. הוא מחיר. הוא תוצאה. הוא פצע של אנשים שנלחמו על אותה אדמה. “מצד הלומי הקרב אין פוליטיקה. אין פוליטיקה. אסור. אין דבר כזה”.

“הגוף מזמן חוזר לבית”

כשהוא מדבר על המדינה, דה לטו לא מסתפק בכסף. להפך. הוא מבקש להזיז את השיחה מהמקום הנוח שלה. “התמיכה הכלכלית לא מחזיקה אף אחד חי”, הוא אומר. “אם אין את הטיפול שמגיע להלום קרב אחרי הקרב, איך הוא ממשיך את החיים שלו בתוך המשפחה”.

ומשם המעגל מתרחב. כי הפציעה הזאת לא נשארת אצל הלוחם בלבד. היא עוברת בבית, נוגעת באישה, בילדים, בהורים, בשגרה. היא משנה את האופן שבו בית שלם נושם. “איך המשפחה שלו מקבלת טיפול. איך הילדים שלו מקבלים טיפול. איך האישה שלו מקבלת טיפול”. זו אחת הנקודות החשובות בשיחה. הלם קרב איננו רק סיפורו של האדם שנלחם. הוא סיפורו של בית שלם שנדרש ללמוד לחיות סביב פצע שאי אפשר לראות, ושאי אפשר לצפות ממנו להחלים לבד.

“תמיד עם חיוך”

אם היה מולו מישהו מהמערכת, דה לטו יודע בדיוק מה היה מבקש. “היא צריכה להשתנות לטובת הלומי הקרב”, הוא אומר. “להיות שם בשבילם. להיות שם בשבילם בכל המובנים. זה לא קורה”. הוא לא מדבר רק על טפסים, הכרה, ועדות ותורים. הוא מדבר על הרגעים שבהם אדם נמצא בקצה וצריך מישהו בצד השני של הקו. שבתות, חגים, לילות, ימים שבהם הזיכרון נעשה כבד יותר מהגוף.

“אין לך עם מי לדבר”, הוא אומר. “שבתות, חגים, אין לך עם מי לדבר”. בתוך המשפט הזה יש עולם שלם. לא רק ביקורת על מערכת, אלא תיאור של בדידות. של אדם שנמצא בתוך התקף, בתוך חרדה, בתוך פלאשבק, ומגלה שהשעה לא מתאימה לקבלת עזרה. פציעה נפשית לא עובדת לפי שעות קבלה. גם לא מלחמה שחוזרת באמצע הלילה.

“מהם אנחנו צריכים לבקש סליחה”

ואז השיחה מגיעה לאורי דנינו. לא אורי כמו שהציבור מכיר אותו, לא רק השם, לא רק הסיפור הלאומי, לא רק הכאב של כולנו. אורי של יוסי. החבר. החיוך. האדם שהיה איתו בפלוגה קטנה, בתוך שירות שבו אנשים נעשים קרובים לא תמיד דרך מילים גדולות, לפעמים דווקא דרך רגע קטן מאוד.

“לדבר עליו בלשון עבר זה מאוד מאוד קשה”, הוא אומר. ההיכרות ביניהם התחילה מריב קטן בבסיס. דה לטו רצה להיכנס לאכול. אורי אמר לו שלא. הוא התעקש. ואז אורי חזר אליו עם צלחת גדולה של אוכל. בתוך מקום קשה, שבו אפילו קצת אוכל יכול להפוך לנחמה, יוסי ראה משהו על האדם שמולו.

“ראיתי בחור מאוד מיוחד”, הוא אומר. “תמיד עם חיוך. כשאתה בבאסה ורק רוצה לסיים ולחזור הביתה, הוא עם חיוך. החיוך הזה מאוד ממכר”. יש אנשים שנשארים בזיכרון דרך אירוע גדול, ויש כאלה שנשארים דרך צלחת אוכל, דרך חיוך, דרך נדיבות קטנה שנראית ברגע אמת כמו עולם שלם.

“אני תמיד אומר שאורי חבר שלי לצערי יותר מאשר כשהוא היה בחיים. אני חבר שלו יותר אחרי שאיבדתי אותו”. זה משפט שמחזיק בתוכו צער, אשמה, אהבה ואחריות. כי לפעמים כשחבר נופל, החברות לא נגמרת. היא משנה צורה. היא עוברת אל המשפחה, אל הזיכרון, אל המחויבות להמשיך להיות שם.

“לא קיבלת שום הדרכה להיות אבא”

דה לטו היה עם המשפחה של אורי לאורך התקופה שבה אורי היה חטוף. חלק מהלב שלו, הוא אומר, נקבר יחד איתו. “חד משמעית”, הוא אומר. “ואני חושב שלא רק אני. קודם כל המשפחה, חברים, ואחר כך גם עם ישראל”.

אורי, מבחינתו, לא היה רק חבר. הוא היה שיעור. שיעור באהבת חינם, באומץ, ביכולת לעשות טוב לאדם גם אם לא הכרת אותו באמת. “אתה לא צריך להכיר בן אדם באמת בשביל להיות מסוגל לעשות בשבילו משהו”, הוא אומר. “אתה פשוט צריך לב טוב”.

כשהוא מדבר על עינב, אמו של אורי, הקול מקבל שכבה נוספת של רוך. הוא קורא לה אמא’לה. יש קשרים שנולדים מתוך שבר גדול, אבל נעשים כמעט משפחה. “אורי הכי אהב אותה”, הוא אומר. “אמא הייתה הכתר שעל ראשו”.

“להיות שם בשבילם”

לקראת סוף השיחה, אחרי הלילות, הכנסת, הפציעה השקופה, האבהות ואורי, דה לטו חוזר אל הבקשה הפשוטה ביותר. לא לשכוח אותם. “אני אבקש לא לשכוח את הלומי הקרב”, הוא אומר. “הלומי הקרב הם אלו ששמרו על הילדים שלכם”.

הוא מדבר על אחדות, אבל לא כסיסמה ריקה. הוא מדבר על אויב שלא שאל בשבעה באוקטובר מי בוחר במי, מי אוהב את מי, מי שייך לאן. מבחינתו, זאת בדיוק הסיבה שאסור לנו לחזור לאותן מריבות שמוחקות את האנשים שנשארו עם המלחמה בגוף. “כוחנו באחדותנו”, הוא אומר. “לא לחכות שנקבל עוד מכה. לא לחכות שיהיה עוד אסון”.

ואז הוא מבקש את הדבר הכי פשוט, והכי קשה כנראה לביצוע. “אם חייל צה”ל שיצא להילחם מבקש עזרה, תביאו לו. תעזרו לו. תהיו שם בשבילו. תתמכו בו. אל תשאירו אותנו שקופים”.

“כוחנו באחדותנו”

לפני שנפרדים, אני אומר לו סליחה. בשם החברה הישראלית. על מה שלא ראינו, על מה שלא החזקנו, על מה שלא ידענו לשאול בזמן. אבל דה לטו לא לוקח את הסליחה לעצמו. גם כאן, כמו לאורך כל השיחה, הוא מזיז את עצמו הצדה ומחזיר את המבט אל מי שכבר אינם.

“לא צריך לבקש ממני סליחה”, הוא אומר. “אנחנו כחברה צריכים לבקש סליחה מהלוחמים שלא צלחו בשיקום שלהם. מהם אנחנו צריכים לבקש סליחה”.

ואז, שוב, הוא מסרב להיות סמל גדול מדי. “אני לא חושב שאני גיבור. אני חושב שעשיתי בדיוק מה שמצופה ממני כאזרח ישראלי, ציוני, גאה לעשות. ויש כאלה שעשו את זה הרבה יותר טוב ממני, ואותם אסור לשכוח”.

זו לא שורת סיום. זו תזכורת. יש אנשים שחזרו מהמלחמה, אבל המלחמה לא שחררה אותם. הם נמצאים בינינו, לפעמים קרובים מאוד, לפעמים שקטים מאוד, לפעמים מתפקדים כל כך טוב עד שאנחנו מרשים לעצמנו לא לראות. יוסי דה לטו מבקש מאיתנו להפסיק לפספס אותם. לא אחרי האסון הבא. לא אחרי עוד שם. עכשיו.

yosi_de_leto@