ניב מאיו גדל בבית שבו מצלמה הייתה חלק מהחיים, אבל לקח לו זמן להבין שהיא גם הדרך שלו. היום, אחרי שבנה לעצמו שפה בצילום אופנה ועבד בישראל, במילאנו ובפריז, הוא עומד לפני הצעד הגדול הבא: מעבר לפריז. בשיחה אישית הוא מדבר על אביו, הצלם רונן מאיו, על הזכות ועל הצל, על אמנות ומסחר, על הפחד להתחיל מחדש ועל הדחף שלא מאפשר לו להישאר במקום בטוח
ניב מאיו. ראיון: אפי אליסי
צילומים ניב: talithad_ph@
יש אנשים שבוחרים מקצוע ויש כאלה שהמקצוע מסתובב לידם שנים, כמעט מחכה שיסכימו לראות אותו. אצל ניב מאיו המצלמה הייתה שם הרבה לפני שהפכה לקריירה. בבית. בידיים של אבא. באלבומים המשפחתיים. בנסיעות. אפילו בזיכרונות עצמם. הוא מספר שלפעמים הוא כבר לא יודע אם הוא באמת זוכר רגע מהילדות, או שהרגע הפך לזיכרון מפני שראה אותו שוב ושוב בתמונה.
זה לא מפתיע כשאביך הוא רונן מאיו, מבכירי הצלמים התיעודיים בישראל. ובכל זאת, הסיפור של ניב מעניין דווקא משום שהוא לא רצה ללכת בדרך הזאת. לפחות לא בהתחלה. הוא גדל ליד מקצוע שדרש מאביו נסיעות ארוכות, תחקירים, לחץ וימים שלא נגמרים, והתגובה הראשונה שלו הייתה כמעט הפוכה מהצפוי. להתרחק.
"אני לא בן אדם ששואל מה היה קורה"
היום ניב כבר במקום אחר. הוא מצלם אופנה, קמפיינים ואדיטוריאלים, עובד עם צוותים בישראל ובאירופה ובונה לעצמו שם בתוך תעשייה שבה שם המשפחה כבר לא מספיק. בקרוב הוא מתכוון לעשות את הצעד הגדול ביותר שלו עד עכשיו ולעבור לפריז. לא לביקור, לא לחודש עבודה, אלא לתקופה אמיתית. לחיות שם, ליצור שם ולגלות מה קורה כשמורידים את רשת הביטחון.
מבחינתי, ניב מאיו הוא הדבר הגדול הבא בצילום הישראלי. במיוחד בצילום אופנה. אני אומר לו את זה גם בשיחה שלנו. הוא מחייך. הוא עדיין לא מדבר כמו אדם שכבר הגיע. אולי טוב שכך.
"המצלמה תמיד הייתה חלק מהבית"
הצילום נכנס לחיים שלו עוד לפני שהייתה לו בחירה בעניין. "היה לי פשוט מאגר תמונות כזה מטורף מהילדות", הוא מספר. "אני מרגיש שרגעים חקוקים לי עוד מאז שהייתי ילד בן שלוש או בן חמש. המצלמה תמיד הייתה חלק מהבית".
מאחורי הנוכחות הזאת עמד גם מבנה משפחתי שאפשר לאביו להיות הצלם שהיה. ניב עוצר כדי לתת את הקרדיט לאמו. בזמן שאביו היה יוצא לפרויקטים ארוכים, לפעמים לחודש במדינה רחוקה, היא נשארה בבית עם שני ילדים קטנים ונתנה לו את הגב להמשיך.
כילד, הוא בכלל לא הבין שיש בכך משהו חריג. אבא נוסע לצלם. אבא חוזר. זו הייתה המציאות.
רק הרבה יותר מאוחר הוא הבין עד כמה הבית שבו גדל לימד אותו לראות.
"אמרתי לו: אני בחיים לא אעשה את מה שאתה עושה"
אם מחפשים את האירוניה הגדולה בסיפור שלו, היא נמצאת דווקא בגיל 16. ניב התחיל להצטרף לאביו לימי צילום וגילה עולם שלא קסם לו בכלל. הלחץ, הזמנים, הבירוקרטיה, המורכבות של התעשייה הדוקומנטרית. אחרי אחד מאותם ימים הוא הסתכל על אביו והודיע לו שהוא לעולם לא יעשה את מה שהוא עושה.
רונן זכר.
שנים אחר כך, כשהבן שביקש לברוח מהמקצוע כבר הפך בעצמו לצלם, הוא הזכיר לו את המשפט. "הוא אמר לי: 'תראה איפה אתה היום'".
כנראה שהעין הייתה שם עוד לפני הרצון. ניב מספר שתמיד היה זה שביקשו ממנו לצלם. גם כשהטלפונים הסלולריים התחילו להפוך למצלמות, החברים ידעו למי להעביר את המכשיר. בבית, אביו כבר היה מתקן לו באופן כמעט אינסטינקטיבי קומפוזיציה או זווית.
"זה היה בדם", הוא אומר.
"זה המסע שבו התחלתי להבין שאני אוהב לצלם"
באותו גיל בערך, 16, יצאו האב והבן למסע לאוורסט. רק שניהם. מסע ארוך שהגיע עד הבייס קמפ וכמעט הסתיים עבור ניב אחרת לגמרי בעקבות קשיים בדרך. אבל הזיכרון שנשאר ממנו הוא דווקא המצלמה.
הם קנו פוג'י X10 קטנה. ניב מחזיק אותה עד היום.
לאורך המסע הוא צילם את הדרך, הערים, בעלי החיים ואת אביו. הוא אפילו מצא את עצמו מתווכח איתו על הדרך שבה הוא עצמו מצולם. בדיעבד הוא יודע לזהות שם את הרגע הראשון שבו משהו נפתח.
"זה המסע שבו התחלתי להבין שאני אוהב לצלם".
אז הוא עדיין לא תרגם את התחושה למקצוע. צילום היה משהו שעושים כי הוא מהנה. משהו שנמצא בחיים. הוא עדיין לא הבין שהוא מתחיל לבנות לעצמו שפה.
"לפעמים הרגעים הטבעיים, הבין לבין, הם הדברים שעובדים"
המורשת שקיבל מאביו לא נמצאת רק בטכניקה. אולי דווקא פחות. היא נמצאת בדרך שבה הוא מחכה.
הדוקו, מבחינתו, לימד אותו שצלם לא תמיד צריך להיכנס לתוך הרגע. לפעמים הוא צריך לדעת להיעלם ממנו. "אתה לא קיים", הוא מסביר. "הדברים קורים. אתה שם כדי לתפוס אותם ולתעד אותם".
המיומנות הזאת נשארה איתו גם כשהחליף את העולם התיעודי באופנה. בתוך סט מתוכנן, עם תאורה, בגדים, איפור, סטיילינג וצוות שלם, הוא עדיין מחפש את מה שלא תוכנן.
"לדעת רגע להיות בשקט שלך, לתת למומנט לקרות. לא הכול צריך להיות ביום של 3,000 פריימים. לפעמים הרגעים הטבעיים, הבין לבין, הם הדברים שעובדים".
זה אולי אחד המפתחות היותר מעניינים לצילום שלו. הוא עובד בעולם שהכול בו יכול להיות מתוכנן עד הפרט האחרון, אבל מחכה דווקא לשבריר השנייה שלא היה בתכנון.
"להגיד שהשם של אבא שלי לא עזר לי זה לא נכון"
אי אפשר לדבר עם בן של איש מקצוע מוכר בלי לדבר גם על הפריבילגיה. ניב לא בורח ממנה ולא מנסה לייפות אותה.
בעולם הדוקומנטרי, הוא אומר, השם של אביו בהחלט קיצר לו דרך. זו תעשייה סגורה יחסית. אנשי המקצוע מכירים זה את זה, הכניסה פנימה לוקחת זמן, והקשר לאביו נתן לו הזדמנויות שלא כל צלם צעיר מקבל.
"להגיד שהגעתי לאן שהגעתי בתחום הדוקומנטרי והשם של אבא שלי לא עזר לי, זה לא נכון. חד משמעית הוא עזר לי".
אבל דלת שנפתחת היא עדיין רק דלת. מבחינתו, אם העבודה לא הייתה מספיק טובה, שום שם משפחה לא היה מחזיק אותו שם לאורך זמן.
המעבר לסטילס ולאופנה שינה את מאזן הכוחות. לפתע הוא הגיע למקום שבו השם מאיו לא בהכרח מצלצל. בחו"ל בוודאי שלא.
שם הוא נאלץ לעשות את הדבר שכל יוצר צריך לעשות בשלב כלשהו: להציג את העבודה בלי הקדמה.
"תמיד חשוב לי שהוא יאהב"
עצמאות לא ביטלה את הצורך באישור של אבא.
לפני ימי צילום גדולים השניים עדיין יכולים לבלות שעות בטלפון. לדבר על תאורה, פנסים, החלטות מקצועיות. הם גם מתווכחים. הרבה. ניב צוחק כשהוא מספר שכבר בילדות היה מתווכח איתו על נושאים שלא באמת הבין בהם, ורק בדיעבד גילה לא פעם שאביו צדק.
עם השנים הוא למד להקשיב אחרת.
"תמיד חשוב לי שהוא יאהב", הוא מודה. "הרבה פעמים האינפוטים שלו הקפיצו לי את העבודה".
יש משהו יפה במקום הזה. הבן כבר לא מבקש רשות להיות צלם, אבל עדיין רוצה שהאדם שלימד אותו לראות יסתכל ויאהב את מה שהוא רואה.
"לא הייתי בטוח שבעבודות עצמן השקעתי כמו שהשקעתי בצילום שלהן"
הדרך לאופנה עברה דווקא דרך ניסיון נוסף להתרחק מהצילום. אחרי שנים בתעשייה הדוקומנטרית ניב נרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא חשב שיהיה במאי. די מהר הבין שהוא לא נמצא במקום הנכון.
המשיכה שלו לאמנות, עיצוב ואדריכלות הובילה אותו לבנות תיק עבודות. הוא צייר, פיסל ויצר. ואז הגיע הרגע שבו היה צריך לצלם את כל מה שעשה.
פתאום היצירה עצמה זזה הצידה.
הוא התחיל להזיז תאורה, לאלתר עם פנסים שהיו בבית, לבנות פריים. "אמרתי לעצמי: בוא'נה, אני לא בטוח שבעבודות עצמן השקעתי כמו שהשקעתי בצילום שלהן".
לפעמים המקצוע שלך מתגלה דווקא ברגע שבו אתה עסוק במשהו אחר.
"זה היה הסוויץ'. הבנתי שאני הולך להיות צלם אופנה"
אחרי ההחלטה לעבור לסטילס הוא צילם, לדבריו, "כל דבר שזז". חברים, משפחה, תנועה, אקרובטיקה, יוגה, פילאטיס וריטריטים. הוא למד דרך עשייה. הרבה עשייה.
אחר כך הגיע לבית הספר של רון קדמי ולצילום אופנה.
שם משהו התחבר.
"עברתי שם תהליך עם עצמי מאוד חזק", הוא אומר. "זה היה הסוויץ'. הבנתי: טוב, אני הולך להיות צלם אופנה".
העבר שלו בצילום תנועה לא נעלם. להפך. הוא הפך לאחד הכלים החשובים שלו. בתנועה יש רגע שאם לא תפסת אותו, הוא נעלם. אי אפשר בהכרח לבקש ממנו לחזור.
ניב מחפש את אותו הדבר גם באופנה. רגע קטן בתוך סט מבוים שבו משהו אמיתי מתרחש.
"אתה מסתכל על תמונה והיא עושה לך משהו או שהיא לא"
צילום אופנה יכול להיות יפה מאוד ולהישכח שנייה אחרי שמסיטים ממנו את המבט. ניב מודע לפער הזה.
מבחינתו, המבחן של תמונה לא נמצא רק ביופי, בטכניקה או בסטיילינג שלה. הוא הרבה יותר בסיסי.
"אתה מסתכל על תמונה, הכי פשטני שיש, והיא עושה לך משהו או שהיא לא עושה לך משהו. אתה מרגיש. בא לך להמשיך להסתכל. אתה מרגיש טוב או רע, אבל אתה מרגיש. מבחינתי זו עבודה טובה".
כשאני שואל אותו אם הוא כבר יודע להגדיר מהו "צילום של ניב מאיו", הוא מתקשה לענות. אולי משום שהשפה עדיין נבנית ואולי משום שיוצרים אמיתיים מתקשים לפעמים לראות מבחוץ את הדבר שהם עושים באופן אינטואיטיבי.
"אני פשוט עושה מה שאני אוהב. אם אנשים רואים את הסגנון, זה הכי כיף בעולם".
"אם את רוצה סגנון אחר, אני לא הצלם המתאים לפרויקט שלך"
הפער בין אינטואיציה אמנותית לעבודה מסחרית הוא אחד המקומות שבהם הרומנטיקה של צילום אופנה פוגשת את המציאות.
לקוח רוצה תוצאה. צלם רוצה קול. לפעמים שני הדברים נפגשים. לפעמים פחות.
ניב מדבר על תופעה מוכרת בתעשייה המקומית, שבה לקוח מגיע עם צילום של מישהו אחר ומבקש לשחזר אותו. מבחינתו, שם בדיוק מתחילה הבעיה.
"אני לפחות מקווה שהבאת אותי כי את רוצה את הסגנון שלי. אם את רוצה סגנון אחר, אני לא הצלם המתאים לפרויקט שלך".
אבל הוא גם לא משחק את האמן המיוסר שאינו מוכן לשמוע דבר. הוא יודע שהוא עובד בתוך תעשייה ושצריך להתפרנס. השאלה היא איפה עובר הגבול.
הפשרה שלו היא לא להעתיק. לקחת רעיון, לפרק אותו ולבנות ממנו משהו ששייך לעולם שלו.
"אני רוצה אנשים נטולי אגו"
צילום אופנה הוא עבודת צוות, וניב חוזר שוב ושוב אל האנשים שנמצאים איתו על הסט. צלם יכול להביא חזון, אבל בלי סטיילינג, איפור, שיער, הפקה, דוגמנים ואנשי מקצוע שיודעים לעבוד יחד, התמונה יכולה להישאר רעיון.
מה הוא מחפש בהם? קודם כול את היעדר האגו.
"חשובים לי אנשים שהם נטולי אגו, שבאים ליצור כי הם אוהבים ליצור. הם באים מאהבה, הם באים עם תשוקה".
גם כשהעבודה מסחרית וגם כשכולם מקבלים שכר, מבחינתו צריך להישאר משהו מהסיבה שבגללה נכנסו מלכתחילה לעולם הזה.
הוא גם יודע שהסט מציב בפניו מבחן ניהולי. הרבה אנשים, הרבה דעות, הרבה רצונות. הדימוי של צלם האופנה שצועק על כולם לא מתאים לו. "זה פחות אני. זה לא האופי שלי ואני לא אוהב את האווירה הזאת".
ועדיין, בסוף האחריות נוחתת אצלו.
"אם התמונה לא טובה, אם התוצר לא טוב, אם הלקוח לא מרוצה, זה עליך".
"החלום שלי הוא להיות אמן שיוצר"
בשנים האחרונות ניב עובד גם על תערוכה משלו. הוא עדיין שומר את הרעיון קרוב ולא מוכן לחשוף יותר מדי, אבל המילים שבהן הוא מתאר אותה מגלות משהו חשוב יותר מהקונספט.
"כל החיים אני עושה אופנה ודוקו ולייף סטייל. אני רוצה רגע להביא את מה שמבפנים, את הליבה שלי, החוצה".
התערוכה אמורה לחבר עבודות שנוצרו לאורך הדרך, אמנות, צילום רחוב ואופנה. לא הפרדה בין ניב המסחרי לניב האמנותי, אלא ניסיון להבין מה מחבר ביניהם.
כשהשיחה מגיעה לשאלה אם חשוב לו שיראו בו לא רק צלם אופנה אלא אמן, הוא כבר לא מהסס.
"החלום שלי הוא להיות אמן שיוצר, ובעזרת השם גם מתפרנס מהעבודות שלי כאמן".
זו אולי אחת האמירות החשובות בשיחה. אופנה היא לא היעד היחיד. היא חלק מהדרך.
"הרגשתי שזה קצת סוגר אותי"
ואז הגיע הצורך לצאת.
ישראל היא בית, אבל היא גם שוק קטן. ניב הרגיש שהמסגרת המקומית מתחילה להיות צרה ביחס למה שהוא רוצה ליצור. "יש פה מגבלות ויש פה הרבה דברים שמגבילים את היצירה שלך. הרגשתי שזה קצת סוגר אותי. שאני לא מביא את מה שאני רוצה".
במקום להמתין להזמנה, הוא התחיל לנסוע. מילאנו. פריז. ברצלונה. גם ניו יורק.
בלי סוכן שמחכה בשדה התעופה ובלי מערכת בינלאומית שכבר יודעת מי הוא.
הוא שלח מיילים לסוכנויות, ביקש מאנשי הקשר שלו בישראל חיבורים, חיפש באינסטגרם דוגמניות שמעניינות אותו, בדק מי מייצג אותן ופנה. עוד מייל ועוד פגישה ועוד טסט.
לאט לאט, משהו התחיל לזוז.
דוגמנית אחת מעלה עבודה. חברה רואה. סוכנות אחרת מגלה צלם חדש שנמצא בעיר. מגיע עוד טסט, עוד חיבור, עוד אדיטוריאל.
"זה מתגלגל, אחי. זה מתגלגל".
"אני בא קטן מישראל"
דווקא המרחק מהבית נתן לו מבחן נקי יותר של העבודה שלו.
בישראל כבר היו לו קשרים, ניסיון, אנשים שמכירים אותו. בחו"ל אף אחד לא חייב לו דבר. "מי מכיר לא אותי ולא את אבא שלי?" הוא אומר.
וזה גם המקום שבו מילה טובה מקבלת משקל אחר.
"אני בא מפה, לערים גדולות, מילאנו, פריז. אני בא קטן מישראל. פתאום מקבל איזו מילה טובה. מבחינתי זה עולם".
חלק מאותם אנשי מקצוע שפגש כבר הפכו לחברים. אחרים פתחו דלתות. פתאום הגיע חיבור למגזין, סטייליסט שכבר ארגן צוות, סוכנות שרוצה לעבוד איתו.
הוא גם מזהה באירופה יחס מעט אחר למקצוע. הוא מקפיד לומר שיש בישראל אנשי מקצוע שהוא אוהב ועובד איתם קבוע, אנשים שהפכו מבחינתו למשפחה. ועדיין, באירופה הוא מרגיש שלצלם ניתן לעיתים מרחב גדול יותר כאמן.
שם, לדבריו, אופנה היא כמעט מקדש.
"אני חייב תקופה להיות באטמוספרה הזאת"
אחרי חודשים שחולקו בין כאן לשם, ניב הבין שנסיעות כבר אינן מספיקות.
פריז הפכה מהיעד הבא להחלטה.
"אני חייב רגע לתת שם בוסט של יותר מחודשיים שלושה. אני חייב תקופה להיות באטמוספרה הזאת".
הוא מדבר על שנה, אולי שנתיים. לא יודע בדיוק. דווקא חוסר הוודאות הוא חלק מהעניין.
מה יש שם? בתי אופנה שאין כאן. מגזינים בינלאומיים. שוק גדול בהרבה. האפשרות להגיע לעבודות שנמצאות בקצה העליון של התעשייה. אבל יש גם משהו פחות מקצועי ויותר אישי: הניתוק.
בישראל החיים קוראים לו מכל כיוון. חברים, משפחה, אירועים, עבודה. בחו"ל הוא מצליח להיכנס למה שהוא מכנה "הזון". להיות בתוך היצירה.
אבל פריז יפה הרבה יותר כשאומרים את שמה מאשר כשאורזים אליה את החיים.
"זה מאוד מפחיד"
ניב לא מנסה להפוך את המעבר לסיפור רומנטי.
"יש לי רגעים שאנשים אומרים: מה אני עושה? טוב לי פה. אני מתפרנס בכבוד. יש לי פה את כולם, בית, אנשים. מה צריך את זה?"
הוא רווק. אין לו ילדים. הוא יודע שזה חלון זמן שעשוי לא לחזור באותה צורה. בעתיד אולי יהיו זוגיות, משפחה, אחריות אחרת. דווקא משום שהחיים בישראל כבר עובדים, ההחלטה לעזוב הופכת מורכבת יותר.
אבל משהו בו חזק מהפחד.
"אני מרגיש שאני לא יכול לנצח את היצר הזה שקיים אצלי כרגע".
ואז מגיע המשפט שמבחינתי מחזיק את כל השיחה.
"אני לא בן אדם ששואל מה היה קורה. אם אני מרגיש משהו, אני מעדיף לעשות ואז להחליט שזה לא או שזה כן, מאשר אחרי זה להתבאס שלא".
פריז, במובן הזה, היא לא רק יעד מקצועי. היא מבחן. האם הוא מוכן לקחת את כל מה שבנה עד עכשיו ולשים אותו שוב במקום שבו שום דבר לא מובטח.
"אני מכריח את עצמי להבין את הכלי הזה"
אי אפשר לדבר היום עם צלם על העתיד בלי להגיע לבינה מלאכותית. בעולם שבו אפשר לייצר דוגמן, בגד, לוקיישן ואור בלי להקים סט, השאלה כבר אינה אם המקצוע ישתנה אלא כמה ממנו ישתנה.
ניב לא נשמע רגוע מול AI, אבל גם לא בוחר להתעלם.
"אני משחק עם זה. בסוף זה העולם והעולם הולך לשם. כמה שאני לא מתחבר כרגע, אני מכריח את עצמי להבין את הכלי הזה לרמה הכי גבוהה שאני יכול, כדי שכשלא תהיה לי ברירה אני כבר אהיה מהאנשים שיודעים את העבודה ולא מהאנשים שמשתרכים מאחור".
ובכל זאת הוא רוצה להאמין שיש דברים שטכנולוגיה לא תייתר.
העין. הראש הוויזואלי. ובעיקר הקראפט.
הוא משווה את הרגע הנוכחי להמצאת הצילום. העובדה שהמצלמה יכלה לתעד אדם לא הרגה את הציור. המצלמה הדיגיטלית לא העלימה את הפילם. תמיד יישאר מי שמחפש את הדבר שנעשה ביד, בעין, במפגש אמיתי בין אנשים.
"מי שירצה את העבודה האותנטית עדיין ירצה אותה. יהיו אנשים שירצו את הקראפט".
"יצאתי רגע מהידיים שלו"
בסופו של דבר, השיחה חוזרת למקום שבו התחילה. אבא ובן. שתי מצלמות. שתי דרכים.
אני שואל אותו אם הגיע כבר הרגע שבו הוא הפסיק להיות התלמיד של אביו והפך לצלם שעומד לצדו עם קול עצמאי.
"בשנתיים שלוש האחרונות כן. לגמרי".
הוא מזהה כמה רגעים קטנים בדרך. פתיחת העסק שלו. האחריות על הכסף. החשבוניות. לקוחות. ימים שבהם אבא נמצא בחו"ל ואין למי להתקשר כדי לקבל תשובה. כל אותם דברים אפורים לכאורה שמרכיבים עצמאות אמיתית.
"פתאום היה מומנט של רגע, טוב, יצאתי רגע מהידיים שלו ועכשיו אני לבד".
אולי זה מה שמעניין כל כך במסלול שלו. כדי להפוך לצלם הוא היה צריך קודם לברוח מהצילום. כדי לבנות קול משלו הוא היה צריך להתרחק מהקול של אבא. ועכשיו, דווקא כשהוא כבר עומד על הרגליים בישראל, הוא בוחר שוב להיות החדש בחדר.
"הדרך הזאת היא מרתון"
בעוד חמש שנים הוא רוצה להיות שוב בישראל. אחרי פריז. אחרי המגזינים והמותגים הגדולים שהוא עדיין מסמן לעצמו. עם קצת יותר שקט כלכלי, משפחה ובית כאן, ומדי פעם טלפון ממותג גדול שמבקש אותו לפרויקט בניו יורק.
זו תמונה מאוד ברורה של הצלחה, אבל ניב עדיין לא מדבר כאילו היא מובטחת.
לקראת סוף השיחה אני אומר לו את מה שאני חושב עליו כבר עכשיו: מבחינתי הוא הדבר הגדול הבא בצילום הישראלי.
הוא צוחק מעט, אבל לא מבטל את המשפט.
"אם אתה רוצה להיות בעולם הזה, אתה חייב להאמין. הלוואי. אמן. אני עושה הכול כדי להגיע לשם".
מה נשאר לעשות?
"להתמיד, להתמיד, להתמיד. לא להישבר גם ברגעים הקשים. לזכור שהדרך היא מרתון. התחום הזה הוא לגמרי מרתון".
אני מסיים, כמו תמיד, בשאלה איזו כותרת הוא היה נותן לשיחה שלנו.
הפעם לצלם אין תשובה.
"אני לא קופירייטר", הוא צוחק.
בסדר.
את התמונה הוא כבר צילם.
את הכותרת אני לוקח עליי.
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
מגזין אופנה ישראלי – הבית של האופנה בישראל
אופנתי. חברתי. ישראלי.