שירה סספורטס גדלה כדור רביעי על שפת הכנרת, בבית שבו אמנות, אדריכלות ובצלאל היו כמעט שפת אם. היום היא נעה בין הסטודיו, הוראת אמנות, אמהות וחיים שבהם אפשר לעבוד בפרדס ולצאת אחר כך בשמלה ועקבים. היא מפרקת בגדים, מחברת אותם מחדש, מטשטשת את הגבול בין בגד לתכשיט ומסרבת לבחור בין מחוספס ליוקרתי, בין פרקטי לפנטזיה. ואחרי שהקורונה אילצה אותה להמציא את עצמה מחדש, היא כבר יודעת לאן היא רוצה להגיע. המט גאלה
אפשר להבין לא מעט על שירה דרך תמונה אחת שהיא מתארת כמעט בדרך אגב. היא, בשמלת ערב ובעקבים, שוטפת לאבא שלה את הטרקטור בשמפניה. זה נשמע כמו פריים שנבנה במיוחד להפקת אופנה, אבל במקרה שלה הוא גם סוג של דיוקן עצמי. בין האדמה של הכנרת לבין פנינים, בין פרדס לעקבים, בין חומר גולמי לתכשיט, היא מעולם לא הרגישה צורך לבחור צד.
"אני מאנשי הגם וגם וגם", היא אומרת. המשפט הזה מצליח להסביר לא רק את האישה, אלא גם את העבודה שלה.
היא אמנית, מעצבת, מורה לאמנות, אמא ואישה שגדלה בתוך בית יצירתי. אמה אדריכלית, אביה אמן, שניהם בוגרי בצלאל. גם היא הגיעה לבצלאל ובחרה במסלול ששילב בין אופנה לצורפות, חיבור שבדיעבד הפך לאחד המפתחות החשובים ביותר לשפה שלה.
בין הבוץ לעקבים
"גדלתי על שפת הכנרת, דור רביעי. אני חושבת שהמקום הזה והחיים האלה מאוד עיצבו את מי שאני", היא מספרת. "מצד אחד אני יכולה להיות עם הרגליים בבוץ, לעבוד בפרדס של אבא שלי, לישון באוהל ולהרגיש הכי בבית בעולם. מצד שני, אני יכולה להיות הכי פרינססה. שמלה, עקבים, תכשיטים, כל החבילה".
הניגוד הזה אינו קוריוז. הוא חוזר שוב ושוב בתוך העבודות שלה. היא אוהבת לקחת דברים שלכאורה אינם אמורים להתקיים יחד ולחבר ביניהם: חומר פשוט עם משהו יוקרתי, סיכת ביטחון עם פנינה, אלמנט מחוספס מול פרט נשי ועדין.
"אני לא מרגישה שאני צריכה לבחור ביניהם. להפך. דווקא החיבור ביניהם הוא המקום שהכי מעניין אותי. כנראה שאני יוצרת קצת כמו שאני חיה".
עם השנים היא גם הפסיקה לנסות להכניס את עצמה להגדרה אחת. "לקח לי זמן להבין שאני לא צריכה לבחור מי אני מכל אלה. אני כנראה קצת מהכול, וזה בדיוק מה שאני אוהבת".
דווקא בתוך האופנה הישראלית העכשווית, שבה יותר ויותר יוצרים צעירים מחפשים שפה שמגיעה מהמקום שממנו הם באים ולא מחיקוי של חו"ל, החיבור הזה בין הכנרת, המשפחה, החומר והזוהר מרגיש טבעי במיוחד.
כשהבגד הופך לתכשיט
כשאני שואל אותה למה אופנה, התשובה שלה מתחילה ברגש ולא במסחר.
"יש משהו ביכולת לקחת רעיון, חומר או תחושה ולהפוך אותם למשהו שאפשר ללבוש. אני אוהבת את המפגש בין הגוף לבין החומר ואת הרגע שבו משהו שהיה מונח על שולחן העבודה פתאום מקבל חיים על הגוף". מבחינתה, אופנה היא הרבה מעבר לבגד. היא דרך לדבר בלי להשתמש במילים. היא יכולה להיות פשוטה ויומיומית, אבל גם מוגזמת, מצחיקה ואפילו קצת מוזרה. "דווקא שם היא הכי מעניינת אותי". הגבול שמעניין אותה במיוחד הוא הגבול שבין תכשיט לבגד. "אני אוהבת לטשטש את הגבול בין משהו שלובשים למשהו שמציגים, ובין עיצוב לאמנות. Fashion is art".
גם תהליך העבודה שלה אינו מתחיל תמיד באותו המקום. לפעמים חומר הוא זה שמדליק את הרעיון, לפעמים קונספט שכבר יושב בראש, ולפעמים היא פשוט מתחילה לעבוד ומאפשרת לידיים להוביל. "גיליתי שדווקא ההברקות הכי טובות שלי קורות לפעמים בלי שתכננתי אותן בכלל. אני אוהבת לאסוף חומרים מעולמות אחרים ולשלב אותם בתוך העיצובים שלי". כרגע, היא מספרת בחיוך, מחכה מחוץ לסטודיו ארגז מלא בפנימיות של אופניים. ספוילר, היא קוראת לזה. אצלה כנראה שגם גומי שחור יכול להיות תחילתה של שמלה.
הקורונה שעצרה הכול
הסטודיו שלה התחיל בכלל בעולם שמלות הכלה. ואז הגיעה הקורונה. החתונות נעצרו כמעט בן לילה, ויחד איתן נעצר גם המסלול המקצועי שעליו בנתה.
במקום להמתין שהעולם יחזור לעצמו, היא התחילה לפרק אותו. "אמרתי לעצמי שאני צריכה להבין מה אני עושה עכשיו ואיך אני ממציאה את עצמי מחדש, רצוי בלי להוציא יותר מדי כסף". בשנת 2020 היא התחילה לעבוד עם מה שכבר היה סביבה. בגדים ישנים של אביה ושל בעלה פורקו, נגזרו וחוברו מחדש לשלוש קולקציות שונות. כל פריט היה יחיד מסוגו. מיחדוש לא כאמירה שיווקית, אלא ככורח שהפך למעבדה יצירתית.
"זו הייתה תקופה סופר יצירתית בשבילי. דווקא מתוך המגבלה נפתח לי עולם חדש. הבנתי כמה אני אוהבת לקחת משהו שכבר יש לו סיפור וחיים קודמים ולהפוך אותו למשהו אחר לגמרי".
באחת הקפסולות היא התחילה לשלב בתוך הבגדים שרשראות וסיכות. בתחילה זה קרה כמעט בלי הכרזה, אבל התכשיט הלך ותפס יותר מקום. בשלב מסוים כבר לא היה ברור היכן נגמר הבגד והיכן מתחיל התכשיט. ושם, בדיעבד, נולדה השפה שמזוהה איתה היום.
מצחיק לחשוב שהרגע שבו העולם עצר היה בדיוק הרגע שבו משהו אצלה התחיל לזוז.
להתלבש גם בשביל הסופר
גם היחסים האישיים שלה עם בגדים רחוקים ממינימליזם אידיאולוגי. היא פשוט אוהבת להתלבש.
"יום אחד אני יכולה להיות בג'ינס וטי שירט. בקיץ אני אוהבת בעיקר שמלות ובחורף אני מאוד אוהבת שכבות. מבחינתי לא צריך אירוע מיוחד בשביל להתלבש. גם אם אני רק קופצת לסופר, יש מצב טוב שתמצאו אותי בשמלה ועקבים".
אצלה הלבוש ומצב הרוח עובדים בשני הכיוונים. לפעמים היא מתלבשת לפי האופן שבו היא מרגישה, ולפעמים דווקא הבגד משנה את ההרגשה.
"אם תפגשו אותי פתאום בלבוש ממש זרוק, כנראה שעובר עליי משהו", היא צוחקת.
אפילו השיווק שלה קיבל לאחרונה צורה מאוד ישירה. היא לבשה פריטים שיצרה, נשים שפגשו אותה התלהבו מהם, והיא פשוט הורידה אותם ומכרה להם במקום. "כנראה שאין שיווק יותר טוב מללבוש בעצמי את מה שאני יוצרת".
עדיין בדרך
יש משהו מרענן בדרך שבה היא מדברת על הצלחה. היא אינה מנסה לייצר תחושה שכבר פיצחה את השיטה. כשאני שואל אותה אם כבר נוצר קהל שמחכה לקולקציה הבאה, היא עונה בפשטות: "עוד לא". "אני עדיין בשלב שבו אני בונה את הקהל שלי ואת המקום שלי בתוך העולם הזה. כן מתחילה להיות התעניינות, יותר אנשים נחשפים לעבודות, מגיבים ושואלים, אבל אני עוד לא במקום שבו יש קהל שמחכה לקולקציה הבאה. אני מקווה שנחזור לשאלה הזאת בעוד שנה והתשובה כבר תהיה אחרת". גם מבחינה כלכלית היא עדיין בונה את הדרך. לצד היצירה והסטודיו היא עובדת כמורה לאמנות בתיכון. אחת המטרות שהציבה לעצמה היא לפנות השנה מקום משמעותי יותר לעסק ולעיצוב ולהפוך אותם גם לחלק גדול יותר מהפרנסה שלה. אולי בגלל זה היא מסרבת לדבר על "סוד ההצלחה".
"אני לא בטוחה שאני כבר במקום שבו אני יכולה לדבר על סוד ההצלחה שלי. אני עדיין בדרך. אבל אם יש משהו שאני מאמינה בו, זה להמשיך לעשות. גם כשאין זמן, גם כשלא הכול מצליח וגם כשאני לא יודעת בדיוק לאן זה הולך". היא למדה גם לעבוד עם דחייה. רעיונות שלא התרוממו, עבודות שהושקע בהן זמן ולא קרה איתן דבר, סטייליסטים שרצתה לעבוד איתם וזה לא הסתדר. "פעם הייתי לוקחת את זה הרבה יותר קשה. היום אני משתדלת להבין שזה חלק מהעניין. לפעמים דווקא ממשהו שלא הצליח יוצא הדבר הבא". ויש לה גם טריק פרקטי למדי מול תקיעות: טיימר. "אני עובדת טוב תחת לחץ. אני מפעילה לעצמי טיימר, לפעמים אפילו של רבע שעה, וההספק שלי מטורף".
החיים נכנסים לסטודיו
הקריירה אינה מתקיימת בחלל סטרילי. מאז 7 באוקטובר, בעלה שירת תקופות ארוכות במילואים, עד לפני חודשים ספורים. המציאות המשפחתית השתנתה, והיצירה והעסק נדחקו לעיתים הצידה. "זה גרם לי להבין עד כמה התמיכה היא הדדית", היא אומרת. "יש תקופות שבהן הוא מאפשר לי לעוף עם החלומות והרעיונות שלי, ויש תקופות שבהן אני זו שמחזיקה יותר את הבית ומאפשרת לו לעשות את מה שהוא צריך לעשות". גם הביטחון העצמי, היא מודה, אינו קו ישר. "אני מאמינה בעצמי, אבל לא תמיד באותה מידה. יש ימים שאני בטוחה במה שאני עושה ויש ימים שאני בספקות".
אולי דווקא היכולת להגיד את זה בלי לעטוף את הספק בסיסמאות היא חלק מהכוח שלה. היא עדיין רוצה. עדיין רעבה. עדיין מסתכלת על דברים ושואלת: איך לעזאזל חשבו על זה? ההשראות שלה מגיעות מעולמות שונים. ויקטור ורולף מרתקים אותה בדרך שבה הם הופכים אופנה לרעיון ואמנות לבגד. פרנק גרי ביכולת לפרק צורה ולבנות אותה מחדש. קנדינסקי בחופש, בצבע ובקומפוזיציה. ומחוץ לסטודיו? הכנרת, שקיעות, הילדים, המשפחה, חברים, אוכל טוב וחגיגות עם קונספט. "תמיד חייב קונספט".
מי שאוהב אותי, איזה כיף
פעם, היא מספרת, היה לה חשוב שכולם יאהבו אותה. היום פחות. "מי שאוהב אותי, איזה כיף. ומי שלא, גם בסדר. או בעצם… זו בעיה שלו".
זה נשמע כמו משפט קטן, כמעט בדיחה שנזרקת בסוף תשובה, אבל הוא יושב בדיוק במקום שבו היא נמצאת היום. פחות צורך לבחור. פחות ניסיון להתאים את עצמה להגדרה אחת. יותר חופש לחבר בין הדברים שהיא באמת אוהבת. בין הטבע לבין הזוהר. בין אמנות לפרקטיקה. בין אמהות לקריירה. בין תכשיט לבגד. בין משמעת לפנטזיה. הצלחה מבחינתה אינה מתחילה בפרסום. "הצלחה עבורי היא קודם כול לקום בבוקר ולעשות את מה שאני אוהבת. להצליח להתפרנס מהיצירה שלי בלי לאבד בדרך את החופש. ליצור את הדברים שמעניינים אותי". ואז אני שואל אותה על החלום הגדול. פתאום אין ספקות.
לפגוש את המט גאלה
"שהיצירה שלי תופיע ותתהלך על השטיח של המט גאלה", היא אומרת. "אפילו להגיד את זה בקול מרגש אותי".
זה חלום שמתאים לה כמעט באופן מושלם. המט גאלה הוא בדיוק המקום שבו אופנה מפסיקה להיות רק בגד והופכת לדימוי, רעיון, אמנות, הגזמה ופנטזיה. כל המקומות שאליהם היא מנסה לדחוף את העבודה שלה כבר עכשיו.
"לראות מישהי או מישהו צועדים שם עם משהו שאני יצרתי. משהו שהוא לגמרי השפה שלי. בגד שהוא גם תכשיט וגם יצירת אמנות".
היא עוצרת לרגע.
"וואי, חלום".
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
מגזין אופנה ישראלי – הבית של האופנה בישראל
אופנתי. חברתי. ישראלי.