על גג בצלאל, מול שקיעה ירושלמית שהפכה לרגע לתפאורה כמעט קולנועית, הציגו בוגרי המחלקה לצורפות ואופנה את תמונת העולם שלהם. זה היה ערב של גוף וזיכרון, טראומה וריפוי, פירוק מגדר, עבודת יד וטכנולוגיה, ובעיקר דור חדש שלא מפחד לשאול שאלות דרך הבגד
ביום חמישי האחרון עליתי לגג קמפוס בצלאל בלב ירושלים, בדיוק בשעה שבה השמש החלה לשקוע והציפה את אבני הבירה באור גולדן האוור זהוב ומהפנט. התפאורה הטבעית הזו שימשה רקע מושלם לתצוגת הסיום השנתית של המחלקה לצורפות ואופנה, שחתמה את אירועי תערוכת הבוגרים לשנת 2026 בתמיכת הקרן לירושלים ורשות הצעירים. 33 מערכות לבוש, תכשיטים ונעליים נפרשו על המסלול תחת ניהולה של ראש המחלקה שנית אלקיים אדם, והציגו מנעד מרשים של כישרון, העזה ותעוזה עיצובית.
אבל התצוגה השנה לא עסקה רק באסתטיקה או בטרנדים חולפים. היא הפכה למיקרוקוסמוס טעון של זהות, זיכרון קולקטיבי, פירוק מגדר והגדרה מחדש של הגוף בתוך המציאות הסוערת והשבורה שבה אנחנו חיים. הבגד הפך למנגנון ריפוי, למעטה הגנה ולכלי להתמודדות עם טראומה אישית ולאומית. העיצובים יצרו דיאלוג מתוח בין הנוקשות של עור, מתכות וחלקי רכב תעשייתיים לבין הרכות והשבריריות של זכוכית, פשתן וטקסטיל נפרם, כאילו ביקשו היוצרים לברוא יציבות פנימית בתוך עולם מפורק.
מלאכת יד פוגשת טכנולוגיה
העומק של התצוגה נבע במידה רבה מהאופן שבו בוגרי המחלקה שילבו בין מלאכות מסורתיות לבין טכנולוגיות מתקדמות. לצד צורפות קלאסית, עיבוד עור רטוב, גילוף, פיסול זכוכית במבער ורקמת חרוזים ידנית, בלטו מידול בתלת ממד, הדפסות PLA, חיתוכי לייזר וחיתוך זכוכית בסילון מים.
גם הקיימות לא הופיעה כאן כסיסמה, אלא כחלק מהותי מהחשיבה העיצובית. במקום להתחיל תמיד מחומר חדש, בחרו רבים מהבוגרים לעבוד עם הקיים: חלקי רכב ישנים, בגדי עבודה שחוקים, פריטי טקסטיל מגליציה של שנות ה־30 וחפצים שעברו בירושה משפחתית. החומרים קיבלו חיים חדשים והפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור ומהזהות של הפרויקט.
לבחור בחיים
על המסלול נרשמו גם רגעים שחיברו בין אופנה לחיים עצמם. בין הצועדים בלט השף אייל שני, שלבש פריטים של הבוגרים איתם להמן וגיא ירזין. לצידו הגיע אחד הרגעים המרגשים של הערב, כאשר לורה דמתי, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית ואחותה של קים דמתי ז״ל, שנרצחה במסיבת הנובה ב־7 באוקטובר, צעדה לצד בן זוגה יונתן טבצ׳ניק. דמתי לבשה עיצוב מתוך הקולקציה ״מאובנים״ של יסכה אריאל הרווד, והנוכחות שלה נשאה איתה הרבה מעבר לבגד.
״לצעוד בתצוגת אופנה, ועוד יחד עם בן זוגי, הייתה עבורי חוויה מרגשת״, שיתפה דמתי. ״ארבע השנים שלי בבצלאל היו מסע משמעותי מאוד, שבמהלכו איבדתי את אחותי הקטנה קים ז״ל. האובדן שלה הפך לחלק בלתי נפרד ממני ומהדרך שלי כיוצרת. לצד הכאב, אני בוחרת שוב ושוב בחיים, לחוות אותם במלואם, לשמוח, ליצור, לאהוב ולהתרגש, ולהגיע לכאן עם ראש מורם״.
בין מהות לבחירה
שאלה פילוסופית וצורנית מרתקת הציגה גבריאלה שולמן בפרויקט ״בין מהות לבחירה״ / Between Essence & Choice, שבוחן מה נשאר קבוע בנו גם כאשר הבחירות שלנו משתנות. שולמן יצרה שלוש שמלות מקסי ישרות המבוססות על אותה גזרה, המייצגת את ה״מהות״, וממנה יצאה למסע חומרי משתנה. שמלת תכלת עדינה משלבת טלאי טקסטיל, רקמות חרוזים והדפסות תלת ממד ב־PLA; שמלה בגוני סגול וחמרה נפתחת באמצעות פתחים אובליים; ושמלה בגוני אדמה ושוקולד משלבת עבודת זכוכית במבער, אמייל ומשחקי פליסה מורכבים.
עומק חומרי ורעיוני בלט גם בקולקציה ״מאובנים״ / FOSSILS של יסכה אריאל הרווד, בהנחיית ד״ר זיווה קיי, שבוחנת כיצד זיכרון נחרת בחומר. הרווד משתמשת בעיבוד עור רטוב, מידול בתלת ממד והדפסה כדי ליצור מבניות קשיחה שמתמזגת בטקסטיל נשפך. ז׳קטים מחויטים בעלי צלליות מפוסלות וצווארונים גדולים פוגשים מבני גב ארכיטקטוניים, מכנסיים שקופים הנרכסים לאורך הרגל וחולצות פסים בהירות עם כפלים, פתחים ואלמנטים קשיחים.
ירושה שהופכת לבגד
אלה יוחאי הציגה בקולקציה ״ירושה במושע״ / Inheritance in Musha נדבך נוסטלגי וטראנס היסטורי, הנשען על מושג הבעלות המשותפת על הקרקע. יוחאי אורגת מיתולוגיה משפחתית אל תוך מציאות קולקטיבית באמצעות פריטי כותנה ופרווה מגליציה של שנות ה־30, פורצלן, לוסטר זהב, גלעיני זית הרקומים כמחרוזות על טוניקות פשתן וכפתורי מטבעות. הצלליות נעות בין מעטפות בד נשפכות בגוני שמנת ואדמה, שכמיות לבנות רחבות וכובעי פרווה גבוהים, לבין מערכות לבוש דרמטיות בשחור עמוק, עם גב חשוף ומשחקי נפח בשרוולים ובחצאיות.
גבריות שמתפרקת ונבנית מחדש
בפרויקט ״כתם לידה״ / BROKEN DESIRES״ מציע איתם דב להמן פירוק של הגבריות המסורתית ואלטרנטיבה שיש בה רכות, אינטימיות ושבירות. להמן משלב שקיפויות, גזרות אוברסייז נשפכות ומשחקי פרופורציות, כשאלמנטים המזוהים עם הלבשה תחתונה גברית, כמו פתחי בוקסר וגומי, עוברים אל החלק החיצוני של הבגד ומקבלים נוכחות במרחב הציבורי. פלטת הצבעים הרכה נעה בין חום, ורוד מעושן, קרם ומשבצות עדינות, לצד טקסטורות סרוגות, שרשראות פנינים ונעלי מיולס שטוחות בעלות חיתוך גיאומטרי. הכול מתחבר לחיפוש אישי אחר המקור, הזהות והכיוון שאליו הולכים.
נוכחות מלאת הומור ותחכום הציג גם גיא ירזין, שפירק את החייטות הגברית הקלאסית והטעין אותה באלמנטים תיאטרליים, גיאומטריים וזוהרים. ז׳קטים בגזרת אוברסייז עם כתפיים מודגשות ותיפורים צהובים קונטרסטיים על צמר ירוק זית פגשו ז׳קטים כסופים מנצנצים ושרשראות פרנזים. חולצות פסים עם צווארונים גדולים, שרוולים מתרחבים, מכנסי טורקיז רחבים ומזוודות גיאומטריות בצבעי יסוד השלימו את דמותה של גבריות חדשה, חופשית והרבה פחות צפויה.
מהמוסך אל המסלול
אחד הפרויקטים שתפסו את העין הגיע מדנה הרשקו עם ״Mechanic״, שמעניק פרשנות אופנתית לתרבות החומרית של עולם המוסכים. הרשקו מפרקת את דמות המכונאי ואת עבודת הכפיים ומתרגמת אותן לשפה קוטורית שמטשטשת את הגבול בין ה״נמוך״ ל״גבוה״. בגדי עבודה מפורקים נפגשים עם חלקי רכב מקוריים, נעליים בעלות כיפות מתכת מסיביות ושרשראות עבות המשמשות כחגורות. מולם מופיעים כפפות עור אדומות, תיקי עור פיסוליים עם צינורות מתכת ומחברי דלק וסינרי עבודה מזמש חום המונחים מעל טקסטיל רך.
גאומטריה של ניגודים
מבט מסקרן נוסף הגיע מעולם הצורפות עם ״נקסוס״ / Nexus של אימאן מרעי, שחוקרת הרמוניה בתוך ניגודים. מרעי יוצרת דיאלוג בין אמנות אסלאמית מסורתית להפשטה עכשווית. קולקציית התכשיטים והאובייקטים הלבישים בנויה משכבות של מתכת וכסף 925 לצד זכוכית שקופה שנחתכה בסילון מים. המפגש בין המעגל לריבוע ובין שקיפות הזכוכית לחוזק המתכת יוצר מתח צורני מדויק, שבו החומר עצמו הופך לשפה.
לראות אדום
אחד הרגעים החושיים ביותר על המסלול הגיע מירדן תמרי שלזינגר עם ״לראות אדום״ / REDOUT. כסינסתזית, תמרי שלזינגר תרגמה אל הבגד את התופעה הפיזיולוגית שבה, בתנאים של תנועה ועומס קיצוניים, שדה הראייה נצבע אדום. הדגמים נבנו מיחידות טקסטיל חוזרות של רצועות בד, משבצות אדום ולבן ופיסות כותנה ובדים סינתטיים שנגזרו ונפרמו בקצוות. הצלליות האסימטריות נעו על הגוף ויצרו תחושה כמעט פיזית של מהירות, מתח והרגע שבו הרגש גובר על ההיגיון.
ואז הגיע הכישוף
הקולקציה שצרבה בי את הרושם העז ביותר והצליחה להפנט אותי הייתה ״כישוף זה לא קללה״ / Witches, פרי שיתוף הפעולה של מיכל סלע וירדן הבר. כבר במבט הראשון היה בה משהו אפל, חצוף ומוקפד להפליא. השתיים מנכסות מחדש את דמות ה„מכשפה”, מושג שבמשך דורות שימש לא פעם להדרה, הפחדה ושליטה בנשים חזקות, והופכות אותה לדמות של כוח.מערכת הלבוש המרכזית נבנתה מחסימות צבע דרמטיות של שחור, אפור ובורדו עמוק, עם משחק בין טקסטורות עור ומבנה קורסט אחורי הנסגר בשרוכים עדינים. החצאית הארוכה התרחבה בבסיסה לצללית דג ונפרשה על הרצפה כמעט כמו יריעות עור גולמיות, בעוד הגב החשוף וקו התחתון הבולט ערערו במכוון את גבולות הלבוש המסורתיים.
הנעליים הפיסוליות, שפיצי הנירוסטה והאביזרים העתידניים השלימו דמות שאי אפשר היה להסיט ממנה את המבט. אולי דווקא שם, מול השקיעה שכבר נעלמה מעל ירושלים, נחתם עבורי הסיפור של הערב כולו. לא עוד דור שמבקש להשתלב בתוך מה שכבר קיים, אלא יוצרים שמוכנים לפרק, לשאול, להכאיב, לזכור ולבנות מחדש. אם זה העתיד של האופנה הישראלית, הוא לא מבקש רשות. הוא נועז, מורכב, אישי ובועט.
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
Fashion Israel – הבית של האופנה בישראל | אופנה | הפקות אופנה | מגזין אופנה
אופנתי. חברתי. ישראלי.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל