קובי הלפרין: "אני עדיין מנסה לשמר את קובי מנתניה"

קובי הלפרין, אחד המעצבים הישראלים המצליחים בעולם, מדבר על הילדות בנתניה, הבית הדתי, הסבתא ממאה שערים עם העקבים והלק האדום, הדרך לשנקר, ניו יורק ואונגרו, ועל אופנה ככוח שמחזיר לאישה את עצמה: "אני עוסק יותר בפסיכולוגיה מאשר באופנה"

The interview and photoshoot took place at Hotel 1935, part of the Adam Hotels chain

יש מעצבים שבונים עולם דרך גזרה, צבע וצללית. קובי הלפרין בונה עולם דרך זיכרון. דרך בית. דרך אישה. דרך הרגע שבו בגד מפסיק להיות פריט לבוש והופך למקום שאפשר לנשום בו. הלפרין, ילד מנתניה ובוגר שנקר, הצליח לעשות את מה שמעט מאוד מעצבים ישראלים הצליחו לעשות. לצאת מישראל, להגיע לניו יורק, לעבוד בלב התעשייה, לבנות לעצמו שם, ואז להפוך את השם הזה למותג בינלאומי.

במשך 13 שנים הוא שימש כ-Executive Creative Director בבית האופנה של אלי טהרי, מותג ניו יורקי שהקים המעצב הישראלי אמריקאי אלי טהרי, ומזוהה עם אופנת נשים אמריקאית אלגנטית, מסחרית ולבישה. לאחר מכן המשיך לשלוש שנים בקנת קול פרודקשנס, Kenneth Cole Productions, מותג אופנה אמריקאי של ביגוד, הנעלה ואקססוריז, המזוהה עם שפה אורבנית ניו יורקית ועם קמפיינים בעלי מודעות חברתית.

בשנת 2015 הקים את המותג הבינלאומי הנושא את שמו, Kobi Halperin. בהמשך הצטרף ל-CFDA, מועצת מעצבי האופנה של אמריקה, אחד הגופים החשובים והיוקרתיים בתעשיית האופנה האמריקאית, שמאגד את השמות הבולטים בענף. בשנת 2021 התמנה למנהל האמנותי של קו אופנת הנשים בבית האופנה הצרפתי אונגרו, Ungaro. שנה מאוחר יותר קיבל הוקרה יוקרתית מבוסטון ארטס אקדמי כ-Fashion Honoree, הכרה שממקמת אותו לא רק כמעצב מצליח, אלא כיוצר בעל השפעה תרבותית וחינוכית.

אבל הרזומה, מרשים ככל שיהיה, הוא רק השער. הסיפור האמיתי של קובי הלפרין מתחיל במקום שבו נתניה פוגשת את פריז. שבו צניעות פוגשת חושניות. שבו בית דתי פוגש אופנה בינלאומית. שבו אופנה אינה בריחה מהשורש, אלא הדרך להפוך אותו לשפה.

"אני בא מבית שאני מגדיר אותו רויאלטי"

כשאני שואל את הלפרין מה הדבר הראשון שהוא רואה כשהוא חוזר לילדות, הוא לא מדבר על מחסור ולא על חלום בריחה. הוא מדבר על אושר. לא אושר כלכלי, אלא אושר תרבותי. "אני רואה סוג של אושר מסוים", הוא אומר. "בלי שום קשר למשהו כלכלי. יותר אושר תרבותי. אני מרגיש שאני בא מאיזה סוג של בית שאני מגדיר אותו רויאלטי. אלה השורשים של הכל".

הרויאלטי הזה לא היה עשוי מכסף. הוא היה עשוי מספרים, טקסים, תשמישי קדושה, שבתות, נשים שמתלבשות בכבוד, וילד שמבין מוקדם מאוד שיופי הוא לא מותרות. לפעמים הוא שפה. לפעמים הוא עמוד שדרה. "עוד לפני שידעתי להגדיר את המילה אופנה, היה לי חיבור לאסתטיקה", הוא מספר. "כילד קטן הייתי בוכה כדי לקנות משהו דקורטיבי לבית. הייתי מאוד מחובר לאמא שלי, למשפחה, לבגדים, ליופי. זה תמיד היה סביבי".

האופנה, כמקצוע, הגיעה בגיל 12. סביב ההכנות לבר המצווה שלו, הוא התחיל לשרבט ציורי אופנה עבור אמו. אחר כך הגיע מפגש עם מעצב האופנה יהודה דור בתל אביב. שם, בסטודיו, מול הבדים שנפתחו, משהו בו הבין את עצמו. "אני זוכר את הבדים נפתחים", הוא אומר. "שם הבנתי שזה יכול להיות מקצוע. עד אז חשבתי שאעסוק בפסיכולוגיה. היום אני מרגיש שאני עוסק יותר בפסיכולוגיה מאשר באופנה".

זה משפט שמחזיק כמעט את כל קובי הלפרין. הוא לא מעצב רק כדי להלביש. הוא מעצב כדי להבין. כדי לחזק. כדי לגעת ברגע שבו אישה עומדת מול המראה ולא שואלת רק איך היא נראית, אלא איך היא מרגישה.

הסבתא ממאה שערים, הלק האדום והעקבים

כמעט לכל מעצב יש דמות אחת שפותחת לו את העין. אצל הלפרין זו לא דמות אחת, אלא שושלת נשית שלמה. נשים של בגד, נוכחות, סטייל וכוח. אבל הזיכרון החזק ביותר מוביל אותו אל סבתו מצד אביו, אישה דתייה מאוד ממאה שערים, שהביאה איתה מאירופה אלגנטיות שלא ויתרה לעצמה גם כשהחיים לא היו פשוטים. "כל המשפחה שלי הונגרים", הוא מספר. "סבתא שלי, בתור אישה דתייה מאוד במאה שערים, הייתה עם סטייל שעד היום אני חושב עליו. מדהים לחשוב שבגד וסטייל יכולים להראות סוג של אושר שלא בהכרח קשור למצב כלכלי".

הוא זוכר אותה עם שמלות מעט שקופות, לק אדום בציפורניים, פאות בלונדיניות, פאר ועקבים. "היא נפטרה בגיל 80 עם עקבים", הוא אומר. במשפט הזה יש הכל. מסורת, נשיות, תעוזה, אלגנטיות וסירוב לוותר על יופי. לא יופי שמבקש אישור. יופי שמחזיק גוף, זיכרון וכבוד. לצד הסבתא הייתה כמובן אמו. "בגד ואופנה היו עבורה דרך להביע חוזק", הוא אומר. "יכול להיות שכבר אז הבנתי את החיבור בין אופנה לבין כוח". וזה אחד המפתחות להבנת המותג שלו. אצל הלפרין, בגד אינו קישוט. הוא כוח שקט. כזה שמגיע דרך פרופורציה, טקסטורה, גזרה, תנועה, והיכולת של אישה להיכנס למקום ולהרגיש את עצמה.

"בגד הוא חלק מלהכין את עצמך למשהו מיוחד"

הלפרין גדל בבית דתי, אבל הוא לא מדבר על הדת ממקום של מרד או מרחק. הוא מדבר עליה ממקום של הכרת תודה. בתוך חברה ישראלית כועסת, מפוצלת וטעונה, הוא בוחר לזכור גם את היופי שנמצא שם. "יש משהו בדת שמעורר הרבה הערכה", הוא אומר. "הלוואי שיכולתי לקחת יותר מאבא שלי. הדרך הזו של להיות אדם פשוט וטוב היא משהו שהייתי שמח להגדיר את עצמי דרכו. אני עדיין מנסה להיות האדם הזה". כשהוא מדבר על בגדים בתוך הבית הדתי, הוא לא מדבר על איסור. הוא מדבר על הכנה. על שבת. על קדושה. על הרגע שבו אדם מתלבש לא כדי להרשים, אלא כדי להיכנס למצב תודעה אחר.

"ברגע שאתה מתחנך בבית דתי, יש כבוד לקדושה של השבת", הוא אומר. "יש הבנה שבגד הוא חלק מלהכין את עצמך למשהו מיוחד. אני זוכר את ימי שישי כמשהו מאוד מהותי עבורי. החיבור בין התלבשות, קדושה ואלגנטיות, זה משהו שהוא בדם". אולי לכן גם צניעות מקבלת אצלו משמעות אחרת. לא צמצום. לא הסתרה. לא ויתור על נשיות. "בעיניי צניעות היא סקסית", הוא אומר. "לא היה לי אף פעם צורך למרוד במקום שממנו באתי. יש לי המון אהבה והערכה אליו. לקחתי ממנו את הדברים הכי טובים".

משנקר לניו יורק, אבל קודם הצבא

לפני שנקר, הוא מזכיר, היה הצבא. לא כתחנה ביוגרפית שולית, אלא כבית ספר לחיים. לא לאופנה, אלא לאנשים. "הצבא לימד אותי לתקשר עם אנשים שלא בהכרח באים מאותו רקע שלך, שלא בהכרח חושבים כמוך, ועדיין לדעת איך להתמודד מולם", הוא אומר. "זה ניסיון שעזר לי מאוד בהמשך". אחר כך הגיע שנקר. הלפרין לא תכנן בהכרח לעזוב את הארץ. להפך. "המחשבה שלי הייתה להישאר בישראל ולצמוח כאן כמעצב", הוא אומר. אבל החיים שלחו אותו לתחרות באיטליה, ומשם להצעת עבודה בניו יורק. "זה קרה", הוא אומר בפשטות. מאחורי המשפט הקטן הזה עומדת קריירה של שלושה עשורים. קריירה שנבנתה לא רק מכישרון, אלא מנאמנות, עבודה קשה, לימוד בלתי פוסק, ויכולת להבין שהתעשייה הגדולה ביותר נלמדת לא בכיתה, אלא בשטח.

"בית ספר לאופנה נותן לך כישורים טכניים", הוא אומר. "אבל שם זה נגמר ושם מתחיל בית הספר האמיתי. הלמידה נעשית מתוך ניסיון. לעבוד במקומות אחרים, לעשות טעויות, לראות טעויות שנעשות סביבך, ולהבין שכשתהיה גדול תרצה לעשות דברים אחרת". אחרי 13 שנים בבית האופנה של אלי טהרי, הגיע רגע של סיום. רגע שלא הוא בחר בו, אבל הוביל להתחלה הגדולה שלו. "הבחירה לא הייתה שלי", הוא אומר. "אבל התשוקה והאהבה שהייתה לי כלפי הלקוחה שיצרתי עבורה, לקח לי קצת זמן להבין, אבל הבנתי שהנשמה אצלי. האהבה הזו הייתה חייבת להימשך".

מתוך ההבנה הזו נולד Kobi Halperin. לא מתוך אגו, הוא מדגיש. לא מתוך צורך לראות את שמו באותיות גדולות. אלא מתוך צורך להמשיך קשר. להמשיך שפה. להמשיך לתת לנשים את מה שהרגיש שהוא יודע לתת להן.

"אני לא צריך להסתתר מאחורי שום דבר"

מותג שנושא את שם המעצב הוא לא רק עסק. הוא חשיפה. חתימה אישית. אחריות. אצל הלפרין, הטוטאליות הייתה שם גם לפני שהשם שלו הופיע על התווית, אבל החופש השתנה. "היכולת להשתמש במי שאני, בכריזמה ובאישיות שלי, היא מתנה גדולה", הוא אומר. "אני לא צריך להסתתר מאחורי שום דבר. כדי להצליח בעסקים אתה חייב לא רק לעצב טוב. אתה חייב גם לדבר ולשתף מי אתה, איך אתה חושב, ומהי האהבה שלך כלפי הלקוחה".

הלפרין הוא מעצב, אבל הוא גם איש של קשר. של מפגש. של לקוחה. הוא לא מדבר על קהל יעד כעל נתון שיווקי, אלא כעל מערכת יחסים. אישה שלובשת קובי הלפרין אינה רק מי שקונה בגד. היא מי שנכנסת לתוך עולם, והוא מרגיש אחראי לאופן שבו היא תצא ממנו. "כשעבדתי תחת שם של מותג אחר, הייתי חסום מלעשות את זה", הוא אומר. "היום אני עושה את זה בחופשיות ובטוטאליות. זה מאפשר לי לתקשר באופן יומיומי עם הקהל שלי ולספר את הסיפור".

"אני רוצה שנשים יהיו הווריאציה הכי טובה של עצמן"

כששואלים אותו איך מתחילה קולקציה, הוא לא מתחיל מטרנד. לא מדו"ח צבעים. לא ממחווה שצריכה להיראות חכמה מדי. הוא מתחיל מסיפור. מהשראה. מתיבת האוצרות של הילדות. "ההשראה תמיד מגיעה מהבית", הוא אומר. "מהמקום שגדלתי בו, שבראש שלי היה משהו מאוד ממלכתי ממזרח אירופה. גם האנשים שסביבי, הנשים שבחרתי שיהיו קרובות אליי, משאירות אותי מחובר לקרקע". התעשייה, הוא אומר, עסוקה לא פעם בניסיון להרשים, להמציא ולעשות רעש. בתוך כל זה היא שוכחת לפעמים את הדבר הפשוט ביותר. האישה.

"אנחנו צריכים לגרום לה להרגיש טוב ויפה", הוא אומר. "אני תמיד זוכר שאני נמצא בסרוויס. אני צריך לתת לנשים את מה שהן רוצות, ומה שאני רוצה עבורן זה שהן יהיו הווריאציה הכי טובה של עצמן". בעידן שבו אופנה יודעת לייצר גם חוסר ביטחון, הלפרין מבקש לעשות את ההפך. "הרבה פעמים התעשייה גורמת לנשים להרגיש לא יפות מספיק, לא רזות מספיק, לא צעירות מספיק, לפעמים גם לא עשירות מספיק", הוא אומר. "אני פשוט רוצה לגרום להן להרגיש טוב כלפי עצמן". זו אולי הצהרת המותג המדויקת ביותר שלו. לא מניפסט רעשני. לא מרד אסתטי. אלא מחויבות רכה ועיקשת לאישה אמיתית. לא לגיל, לא למידה, לא לתבנית. לאישה.

כתב יד אחד, נשים רבות

אחד האתגרים הגדולים של מעצב מסחרי מצליח הוא לשמור על כתב יד ברור בלי לכלוא את הלקוחה בתוך נוסחה אחת. הלפרין מבין את זה היטב. הוא לא מעצב לאישה אחת מדומיינת, מושלמת ובלתי אפשרית. הוא מעצב לנשים שונות, שחיות אחרת, זזות אחרת, צריכות אחרת. "יש איזה סוג של כתב יד", הוא אומר. "יש עשייה מסוימת, דיטיילים מסוימים שהם מאוד מזוהים עם מי שאני. אבל כל אחת בנויה אחרת, כל אחת מגיעה ממקום אחר, כל אחת צריכה משהו אחר". השוני, מבחינתו, אינו בעיה. הוא חומר עבודה. "כל אחת מהן היא עולם. זו בעצם הלקוחה עצמה. כשאתה זוכר את זה ולא הולך לאיבוד בתהליך, החיבור אמיתי והצלחה יכולה לקרות".

זה המקום שבו המותג שלו מצליח להחזיק יחד שני קצוות. מצד אחד, יוקרה, רקמות, דיטיילים, הדפסים, טקסטורות ועבודת יד. מצד שני, לבישות, פרקטיות, נוחות והבנה מסחרית חדה. הלפרין יודע שהחלום חשוב, אבל בגד שלא נלבש נשאר פנטזיה. הוא רוצה פנטזיה שנכנסת לחיים.

קובי הלפרין. שבוע האופנה תל אביב. 2025. צילום: בת הרטמן

יוקרה שלא מתאמצת

המותג של קובי הלפרין מזוהה עם נשיות, רכות, פרטים, עבודת יד ויוקרה נגישה. אבל כשאני שואל אותו מהי יוקרה בעיניו, הוא חוזר דווקא למה שלא מתאמץ. "יוקרה בעיניי היא הדבר הלא מתאמץ", הוא אומר. "זה השיק שקשה להגדיר. כסף יכול לגרום לאנשים לאבד את הטעם האישי שלהם. ברגע שאתה מתאמץ מדי, זה לוקח משהו מהלוק". היוקרה שלו אינה קרה. היא לא מתבססת על ריחוק. היא לא מבקשת להפוך את הלקוחה למישהי אחרת. היא מחוברת לעבר, לנוסטלגיה, לבית, לתחושה של אלגנטיות שחיה בתוך הגוף ולא רק בתמונה.

"אנחנו לא באמת נמצאים בשלב שאפשר לעשות משהו חדש לגמרי", הוא אומר. "דווקא החיבור לעבר, החיבור הנוסטלגי, הוא מה שמעניין אותי". ואז הוא אומר את אחד המשפטים היפים בשיחה: "בגד מבחינתי הוא סוג של מגננה. משהו שגורם לך להרגיש בבית". במילים אחרות, קובי הלפרין לא מעצב רק שמלות, חולצות, ז'קטים ומכנסיים. הוא מעצב תחושה. אפשרות להיות בעולם בלי להתנצל. להיות אלגנטית, נשית, חזקה, מוגנת.

אונגרו, פריז והמורשת הצרפתית

לצד המותג שנושא את שמו, הלפרין מנהל דיאלוג עם מורשת אחרת לגמרי, בית האופנה הצרפתי אונגרו. בית שנוסד בשנת 1965 על ידי עמנואל אונגרו, ומזוהה עם נשיות, צבע, רומנטיקה, פריז, חושניות ותיאטרליות. הלפרין לא רואה את אונגרו ואת Kobi Halperin כשני עולמות מתחרים. להפך. "הם כמו אחיות טובות שאוהבות אחת את השנייה", הוא אומר. "הכתב יד מאוד דומה. כל מה שמיסטר אונגרו יצר, הנשיות, הרומנטיקה, פריז, זה דברים שאני מאוד מחובר אליהם".

ובכל זאת, יש הבדל. בקובי הלפרין ההשראה מגיעה עמוק יותר מהנשמה, מהבית, מהשורשים. באונגרו היא יכולה להיות פריזאית יותר, חושנית יותר, דרסית יותר, לעיתים קרובה יותר לעולם הערב. אבל בשני המקרים, הדבר המרכזי זהה: הזיכרון והרגישות לאישה של היום. "אם אונגרו עיצב למאהבת", הוא אומר, "אני מעצב לאישה שיכולה להיות מה שהיא רוצה, איך שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה". זה משפט שמסמן את המעבר בין פנטזיה גברית ישנה לבין נשיות עכשווית. אצל הלפרין, האישה אינה אובייקט של מבט. היא נוכחות. היא בחירה. היא בעלת הסיפור.

"אני עדיין לא מרגיש שעשיתי את זה"

על הצלחה הלפרין מדבר בזהירות. כמעט בחשד. כשאני שואל אותו אם היה רגע שבו הרגיש שהשפה שלו נקלטה, הוא מחייך. "אנחנו עדיין מחפשים אותה", הוא אומר על ההצלחה. ואז הוא מדייק. "הספק נמצא תמיד", הוא אומר. "אני עדיין לא מרגיש שעשיתי את זה, ואני מקווה שארגיש ככה תמיד, כי זה מה שנותן את הדרייב להמשיך". ובכל זאת, היו רגעים שבהם גם הוא הרשה לעצמו להרגיש. החזרה לישראל, התצוגה בארץ, הייתה אחד מהם.

"לחזור הביתה ולהציג קולקציה בארץ בפעם הראשונה, היה בזה משהו מחבק", הוא אומר. "זה היה הרגע הכי אמוציונלי". לצד זה, התצוגה האחרונה בפריז, באופרה, הייתה עבורו כמעט בלתי נתפסת. "זה בית מקדש האופנה", הוא אומר. "אני עדיין מנסה להפנים שזה קרה". אבל ההכרה שהוא מחפש אינה בהכרח דרך עורכים, מגזינים או אנה וינטור. היא מגיעה קודם כל מהלקוחות.

"הייתה בחירה, אולי לא מודעת, שזה לא יקרה דרך אדיטורס ומגזינים", הוא אומר. "שזה יקרה דרך הלקוחות שלי. זה מגן עליי ונותן לי ביטחון במסע הזה". יש בזה משהו חריג ומעניין. מעצב בינלאומי שמציג בפריז, עובד עם בתי כלבו אמריקאיים ומנהל מותג הנושא את שמו, עדיין מחפש את החיבוק לא דרך המערכת, אלא דרך האישה שלובשת אותו.

ישראל כבית, גם אחרי שלושים שנה בניו יורק

קובי הלפרין חי ופועל בעולם, אבל ישראל לא נשארה אצלו רק כפרק ביוגרפי. היא עדיין המקום שממנו הכל קורה. "אני שלושים שנה בניו יורק, ואני בעצם גר בישראל", הוא אומר. "אני עובד בניו יורק, אבל חי את מה שקורה פה. אני מגיע הביתה כל הזמן. החברים הקרובים שלי ישראלים. מהרגע שסיימתי את שנקר, הכל עדיין קורה מפה". כשאני אומר לו שאני רואה בשמלות שלו משהו שיכול לדבר גם לנשים ישראליות, אפילו נשים שבאות מעולמות של צניעות, הוא לא מתנגד. להפך.

"אתה צודק ממש", הוא אומר. "בעיניי צניעות היא סקסית. לא היה לי צורך למרוד במקום שממנו באתי. יש לי המון אהבה והערכה אליו". הוא מדבר על נשים במגזר שממנו בא כעל נשים שיש בהן אלגנטיות גדולה. לא כקלישאה. לא כמבט מבחוץ. כמי שגדל שם ומכיר את השפה מבפנים. לצד זה, הוא רואה בישראליות גם פרקטיות, תנועה, צורך בבגד נעים, חיים שאינם מתנהלים רק על שטיח אדום. "אני לוקח את זה כמחמאה שאתה רואה ישראליות ביצירה שלי", הוא אומר. "לקחתי את הדברים הכי טובים מכל העולמות שאני מוקף בהם".

קובי הלפרין. שבוע האופנה תל אביב. 2025. צילום: בת הרטמן

אחרי שבעה באוקטובר הכל קיבל משמעות אחרת

כשהשיחה מגיעה לישראל, אי אפשר שלא להגיע גם ל-7 באוקטובר ולאנטישמיות הגואה בעולם. הלפרין לא ממהר לסיסמאות. הוא מדבר בזהירות, בכובד, מהמקום האישי ביותר. "אחרי 7 באוקטובר היה לי מאוד קשה להמשיך בלי לעצור ולחשוב מה עושים עם כל המשקל הזה", הוא אומר. "וגם בתור אבא לשתי בנות, איך אתה מסביר את ההתעסקות באופנה, משהו שנדמה כאילו הוא לא חשוב".

דווקא מתוך המקום הזה, הוא מספר, נולדה הבנה מחודשת של המקצוע. "הבנתי את המשמעות של אופנה", הוא אומר. "בצורה הכי פשוטה, להביא יופי לעולם שצריך את זה יותר מתמיד. העולם לא יפה כל כך". בארצות הברית, במפגשים עם לקוחות ועובדים בחנויות, הוא מרגיש שיש לו דרך לספר את הסיפור הישראלי אחרת. לא בצעקה. לא בזעם. לא מתוך רצון לשכנע בכוח.

"בתור ישראלים יש לנו כעס, ובצדק", הוא אומר. "אבל קשה מאוד להקשיב לך כשאתה צועק וכועס". הבחירה שלו היא דרך אחרת. דרך סיפור. דרך בגד. דרך מפגש אנושי. "אני מספר את ההשראה מאחורי הבגדים, את הסיפור, בלי לגעת ישירות במקום שאני בא ממנו, אבל כן לדבר עליו", הוא אומר. "בעיניי זו סוג של שליחות". הוא יודע שיש אנשים שלא יאהבו אותו רק בגלל מי שהוא. יהודי. ישראלי. אדם שמגיע מהמקום הזה. אבל הוא לא מתכוון להסתיר. "אני חייב להישאר נאמן לעצמי", הוא אומר. "אני לא מתכוון להסתיר את זה". בתוך עולם אופנה שנזהר לא פעם ממורכבות פוליטית, הלפרין בוחר לא להפוך את הזהות שלו לכלי נשק, אבל גם לא להניח אותה בצד. היא שם. בתוך הבגד. בתוך הסיפור. בתוך הדרך שבה הוא עומד מול אישה ומבקש להזכיר לה שיש בעולם גם יופי.

הבית הבא של קובי הלפרין

אחרי עשור למותג שנושא את שמו, הלפרין כבר מסתכל רחוק יותר. המטרה שלו אינה רק להלביש את הלקוחה, אלא להיות נוכח בחייה. "המטרה שלי היא להיות כמה שיותר מעורב בחיים של הלקוחה", הוא אומר. "זה מתחיל כמובן בבגדים, אבל יכול להפוך לכל קטגוריה אפשרית. הרעיון הוא ליצור בית". המילה בית חוזרת שוב ושוב. הבית בנתניה. הבית הדתי. הבית של הלקוחה. הבית כתחושה בתוך בגד. הבית כמותג. הבית כמשהו שאפשר להרחיב, אבל אסור לאבד. ומה עם ישראל? כאן, הוא מודה, הלב עובד לפני ההיגיון העסקי. "הרצון שלי להיות משמעותי בארץ לא מגיע ממקום עסקי", הוא אומר. "הוא מגיע מהלב".

למעצב צעיר הוא אומר: קודם תלמדו

הלפרין חוזר לשנקר בכל שנה כדי לעבוד עם סטודנטים. לא כדי לבקר אותם, הוא אומר, אלא כדי לתת להם משהו מהדרך. בעולם שבו מעצבים צעירים רוצים לפתוח מותג מהר, להיראות מהר, להצליח מהר, הוא מציע עצה אחרת: לא למהר לדלג על הדרך. "יש משהו שמחובר לאגו בצורך לפתוח עסק משלך", הוא אומר. "זה יכול לקרות וצריך לקרות, אבל לא בהתחלה. חייבים לעבור דרך מסוימת. ללמוד דרך טעויות של אנשים אחרים".

והוא מוסיף: "צריך למצוא את המקום שבו אתה יכול להצטיין. לא כל אחד חייב להיות טוב בהכל. צריך למצוא את הדבר שאתה יכול לעשות טוב יותר מאנשים אחרים ולהתמקד בו". זו עצה פשוטה, כמעט לא נוצצת, אבל היא מסכמת הרבה מהפילוסופיה שלו. פחות רעש. יותר דרך. פחות דחף להיות הכל. יותר דיוק במקום שבו אתה באמת יכול להיות טוב.

"להיות אדם טוב, בזה אני יכול להתגאות"

לקראת סוף השיחה אני שואל אותו מה היה אומר לקובי הצעיר, זה שהתחיל בשנקר. לפני שהוא עונה לעצמו, הוא מבקש לומר תודה לאחרים. להורים. לאנשים שהאמינו בו. למי שדחפו אותו קדימה. "קודם כל אני צריך להגיד תודה", הוא אומר. "היו הרבה אנשים שהאמינו בקובי הזה. לפני שאני גאה בקובי, אני צריך להגיד תודה לכל האנשים שתמכו בי מהרגע הראשון". ואז, בכל זאת, הוא מצליח להביט על הדרך. לא דרך פרסים. לא דרך תצוגות. לא דרך כותרות. דרך אדם.

"אני גאה בדרך", הוא אומר. "קשה לי לתת לעצמי מחמאות על משהו שקשור באופנה, אבל אני כן חייב לתת לעצמי מחמאות על זה שנשארתי נאמן לקובי מנתניה. קובי שלמד מאבא שלו ומהחינוך שלו מה זה להיות אדם טוב. את זה אני מנסה לשמר. אם אני יכול להתגאות במשהו, זה בזה. אופנה זה משני". וזה אולי הסיום המדויק ביותר לשיחה עם קובי הלפרין. כי אחרי ניו יורק, פריז, אונגרו, CFDA, תצוגות, לקוחות, יוקרה, סטייל ועולם, הוא חוזר אל המקום שממנו התחיל. ילד מנתניה. בית דתי. שבת. סבתא עם עקבים. אבא שמלמד פשטות וטוב לב. אמא שמבינה שבגד יכול להיות כוח.
אולי זו הסיבה שהבגדים שלו עובדים. הם לא מנסים לברוח מהשורש. הם צומחים ממנו.

קול אחר

אפי אליסי – עורך ראשי
שיחות עם אנשים שכדאי להקשיב לקול שלהם
fashionisrael.mag@gmail.com
050-7368-167

---

• קובי גולן – מעצב אופנה. מומלץ!
• קרן וולף האירה את תצוגת קובי הלפרין בפריז
• אייל נבו. ליגה אחרת
• גן העדן של קובי הלפרין. תצוגה עוצרת נשימה
•  הטכנולוגיה שמעצבת מחדש את המראה הטבעי