יש מי שרואים גוף חשוף וממהרים לחפש שערורייה. אני רואה אמנות. בתצוגה של KOBO by Jakob Atad בשבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2026, העור פגש את העור, הגוף השתחרר מהמוסכמות והאופנה הפסיקה לנסות להיות נחמדה. נשים, גברים, מיניות, כוח ופגיעות התערבבו בשפה חזותית נועזת שלא מתנצלת על שום דבר. ג׳ייקוב אטד, אמן ומעצב ישראלי שחי ויוצר בברלין, לא מבקש מאיתנו לאהוב את מה שאנחנו רואים. הוא מבקש מאיתנו להסתכל. באמת להסתכל. ואני מודה, יש משהו מרענן במעצב שמבין שאופנה גדולה לא נולדת מתוך הרצון לרצות את כולם
עור על עור. בלי פילטרים
אנחנו חיים בתקופה משונה. מצד אחד, הגוף נמצא בכל מקום. ברשתות, בפרסומות, על שלטי חוצות. מצד שני, ברגע שהגוף מפסיק להיות מוצר יפה וממושמע ומתחיל לבטא מיניות, זהות וחופש אמיתי, מישהו כבר מרגיש לא בנוח. אני דווקא אוהב את חוסר הנוחות הזה. לפעמים הוא סימן שמשהו מעניין קורה. OBO by Jakob Atad אינו מותג שמנסה למכור לנו עוד פנטזיה מלוטשת של יופי מושלם. הוא עוסק במפגש הגולמי שבין האדם לחומר. עור מעובד מול עור אנושי. קשיחות מול רכות. כיסוי מול חשיפה. יש כאן מתח חושני ברור, אבל מי שרואה רק פרובוקציה מפספס את העבודה האמנותית שמאחוריה. אטד לא משתמש בגוף כדי לקשט את הבגד. הגוף הוא חלק מהיצירה. והעובדה שהשפה הזאת אינה מבחינה בין גוף נשי לגוף גברי היא בעיניי אחת האמירות החשובות שלה. בלי חלוקה נוחה למגדרים, בלי הוראות הפעלה למיניות ובלי הצורך המעייף להסביר מה מותר ומה אסור ללבוש.
הפסל שאפשר ללבוש
במרכז עבודתו של אטד נמצאת DUALITY, יצירת עור פיסולית בדמות מחוך, שחלקה המרכזי עשוי מיריעה אחת. קיפולים מדויקים מעניקים לחומר נפח, ותפרים היורדים מאזור החזה משרטטים את המבנה על הגוף. התוצאה אינה רק פריט לבוש. היא אדריכלות אנושית. אני אוהב מעצבים שיודעים לעבוד עם הידיים. כאלה שמכירים את החומר, מבינים את ההתנגדות שלו ולא מסתפקים ברעיון יפה ובמצגת מרשימה. אצל אטד המלאכה אינה פרט טכני שמסתתר אחורי הקלעים. היא לב העניין. הקשר שלו לעור התחיל הרבה לפני שהקים את המותג. הוא בן למשפחה שעוסקת במלאכה הזאת כבר שלושה דורות, מסורת ששורשיה במפעל של סבו ביפו. היום, בברלין, הוא לוקח את אותה מורשת למקום אחר לחלוטין. פחות נוסטלגיה, יותר ניסוי. פחות קישוטים, יותר מבנה. אפשר לזהות בעבודותיו את ההשפעה של האדריכלות הברוטליסטית, הפיסול והמחול. במיוחד המחול. הגוף אינו עומד כאן דומם ומחכה שילבישו אותו. הוא נע, מתכופף, משתנה ומעניק לחומר חיים. מה שנראה כמו שריון נוקשה יכול להפוך ברגע אחד לדבר חושני להפליא.
לא כל דבר צריך להיות יפה לכולם
בשבוע האופנה הישראלי, כמו בכל תעשיית אופנה, קל מאוד לבחור בדרך הבטוחה. להציג בגדים יפים, לקבל מחיאות כפיים, להצטלם וללכת הביתה. אין בכך פסול. אבל אני מחפש גם את מי שמוכן להסתכן. מי שיש לו עולם משלו, ולא רק קולקציה חדשה. אטד מביא איתו תפיסה אחרת של יופי. לא יופי שנועד להרגיע את העין, אלא כזה שדורש ממנה לעבוד. להתעכב על קו, על קיפול, על המפגש שבין חומר קשה לגוף רך. לשאול איפה הבגד נגמר והאדם מתחיל.
במסגרת שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2026, שפתח את שעריו עם ערב גאלה שחיבר בין אופנה לאדריכלות, העבודה של KOBO מעניקה למפגש הזה פרשנות אישית, גופנית וחשופה הרבה יותר. המבנה כבר אינו בניין שהופך לשמלה. המבנה הוא הגוף עצמו. ואולי זאת הסיבה שאני נמשך כל כך לאסתטיקה הזאת. היא לא מבקשת אישור. היא לא מתרפסת בפני טעם הקהל. היא לא מסתירה את המיניות מאחורי מילים יפות. היא פשוט קיימת, על כל המורכבות, היופי והסתירות שלה. אני לא יודע מי יבחר ללבוש את היצירות של KOBO, ואני גם לא בטוח שזאת השאלה החשובה. לא כל דבר שמוצג על מסלול צריך להגיע בסופו של דבר לארון הבגדים שלנו. לפעמים די בכך שהוא מצליח להזיז משהו בתוכנו.
כי עור חשוף מעולם לא הפחיד אותי. אופנה שאין לה מה להגיד, דווקא כן.
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
Fashion Israel – הבית של האופנה הישראלית
אופנתי. חברתי. ישראלי.
חדש ב-Fashion Israel: מגזין אופנה דיגטילי – תוכלו לדפדף בהפקות אופנה המקוריות שלנו. לצפיה בגרסת מחשב בלבד!