יש בגדים שנושאים בתוכם חיים שלמים, ויש שברים שהזמן הופך ליופי. בטור החדש של "אוספת הסיפורים" ב-Fashion Israel, חן הלברטל מחברת בין אמנות הקינצוגי היפנית, הזיכרונות מסבתה צילה ועולם הווינטג'. מסע אישי על הסימנים שהחיים משאירים בנו, ועל היופי שמתגלה דווקא במה שנשבר.
אולי אנחנו לא באמת מפחדות להישבר.
אולי אנחנו מפחדות שמישהו יראה את השברים.
את הסדק שלא הצלחנו להסתיר, את התקופה שלא סיפרנו עליה, את הימים שבהם לא ידענו איך נקום בבוקר ונמשיך.
אבל בזמן האחרון אני חושבת שאולי דווקא שם מתחיל היופי.
יש ביפן אמנות עתיקה בשם קינצוגי
שבה מתקנים כלי חרס שנשבר באמצעות זהב. לא מנסים להסתיר את הסדקים.בדיוק להפך מדגישים אותם והופכים אותם לחלק מהיצירה.
כמה יופי וחוכמה יש בזה .להשתמש בכאב בשבירה של הכלי ולהפוך אותו לעוצמה לבנייה ליופי ולחלקים שהופכים למשהו שלם אחיד ויפה הרבה יותר ממה שהיה לפני שנשבר.
בגדים שנושאים סיפורים
זה התחבר לי מאוד לעולם שלי – עולם הוינטג' העתיק שיש בו כל כך הרבה היסטוריה ,סיפורים,אהבות, עומק כאב מלחמות תרבויות.
מאז שהייתי ילדה הייתי יושבת ומתסכלת על סבתא שלי צילה, שהייתה יוצרת בגדים בידיים שלה, למדתי להסתכל על בגד אחרת. לא רק לראות אם הוא יפה, אלא לדמיין מי לבשה אותו לפניי. לאן היא הלכה איתו. איזה סיפור נשאר בתוכו.
אולי בגלל זה, כשאני פוגשת בגד וינטג' או תכשיט ישן, אני לא רואה רק חפץ.
אני רואה חיים.
אני אוהבת דברים שעברו דרך. בד שהתרכך עם השנים, צבע שקיבל עומק, סימן קטן שנשאר. בעיניי אלה לא פגמים, אלא הוכחות שהוא היה כאן. שהיה אהוב. שנלבש, נשמר והמשיך הלאה. זו גם הסיבה שאני מאמינה ביופי של אנשים שעברו דרך.
אנחנו לא אמורות להגיע לחיים האלה בלי סימנים. הפרידות, הטעויות, האכזבות, ההתחלות מחדש והימים שבהם נאלצנו להיות חזקות, כולם השאירו בנו משהו.
ולפני כמעט כל צמיחה אמיתית יש כאב.
כאבי גדילה.
אני לא חושבת שצריך לחפש כאב, ולא כל כאב הוא בהכרח שיעור. אבל יש כאב שהוא חלק מתהליך. הכאב של להשתנות, לשחרר, להתמיד, לבחור בעצמנו ולהסכים להפוך למישהי חדשה.
זה כאב שלא בא להרוס.
הוא בא לבנות.
וזה מה שהווינטג' מלמד אותי שוב ושוב:
יופי לא חייב להיות חדש כדי להיות יפה.
לפעמים דווקא הזמן הוא זה שעשה אותו יפה.
השנים ריככו את הבד. החיים נתנו לתכשיט את הברק שלו. הסימנים הפכו לחלק מהאופי.
גם אנחנו כאלה.
אני כבר לא רוצה לחזור להיות מי שהייתי לפני כל מה שעברתי. אני רוצה להיות האישה שהכול עבר דרכה, ועדיין בחרה להמשיך.
אני רוצה ללבוש בגדים שיש בהם סיפור, ולהיות אישה שיש בה סיפור.
אסתטיקה שיש בה נשמה.
הזהב שבסדקים
כי אולי שלמות היא לא חיים בלי סדקים.
אולי שלמות היא היכולת לקחת את כל החלקים שלנו, גם את אלה שכאב לנו להחזיק, ולחבר אותם למי שאנחנו היום.
כמו בקינצוגי.
לא להסתיר את השבר.
לתת לו מקום לעטר אותו בזהב.
כל מה שכאב לנו, כל מה שאיבדנו וכל פעם שבה נאלצנו להתחיל מחדש, השאירו בנו סימנים
שדווקא הם הפכו אותנו למי שאנחנו.
יש דברים שהזמן לא קלקל.הוא רק העמיק.
וזו השלמות שאנחנו צריכים למצוא.
לא חיים בלי שברים, אלא חיים שבהם למדנו לאהוב גם את החלקים שנשברו.
כי בסופו של דבר, היופי לא נמצא במה שנשאר שלם.
הוא נמצא במה שנשבר, נרפא, צמח והפך להיות שלנו.
מאחלת לנו שנמשיך לחקור ללמוד לצמוח ולגדול
גם אם לפעמים נשבר קצת בדרך זה מה שיעצים אותנו..
חן הלברטל | אוספת סיפורים
מלבישה, מפיקה, קניינית, אספנית וכוהנת וינטג'.
נכנסת לארונות ישנים ומוצאת בהם הרבה יותר מבגדים.
חן מוצאת נשים, זיכרונות, משפחות וסיפורי חיים.
אינסטגרם: chen_halbertal@
מייל: Chenavare@gmail.com@
