בעשור השמיני לחייה, אחרי יותר משני עשורים שבהם הייתה מהדמויות המשפיעות ביותר בחינוך לאופנה בישראל והובילה את שנקר אל הצמרת הבין-לאומית, פרופ' לאה פרץ אינה מסכמת. באוניברסיטת חיפה היא בונה מודל חדש שמחבר אופנה לארכיאולוגיה, מדעי הים, בוטניקה, טכנולוגיה ומחקר, ומוכיחה שניסיון אינו סוף הדרך. לפעמים הוא בדיוק המקום שממנו מתחילים
צילומים: טלי וסילבסקי talithad_ph@
הראיון צולם במלון לילי אנד בלום, לילינבלום 48, תל אביב lilyandbloomhoteltlv@
יש ראיונות שמסתיימים כשהמצלמה נכבית. ויש שיחות שמרגישות כמו ספר עב כרס שאי אפשר להניח מהיד. כך הרגשתי מול פרופ' לאה פרץ, ראש בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. יש בו עבר שכבר נרשם בהיסטוריה של החינוך לאופנה בישראל, הווה שנמצא בתנועה ועתיד שהיא ממשיכה לחקור ולפתוח בו אפשרויות לדור הבא. מבחינתי, זה רב מכר שנכתב משאפתנות, ידע, מחלוקות, אינטואיציה וסקרנות שאינה מתעייפת. ואז מגיע הפרק שמסעיר אותי במיוחד. באוניברסיטת חיפה פרץ שואלת שאלה כמעט מהפכנית בפשטותה: למה שמעצבי העתיד ילמדו רק אופנה? היא מחברת אותם לארכיאולוגיה, למדעי הים, לבוטניקה, למגדר ולמדעי המחשב, ומבקשת מהם לחזור אל הבגד עם עולם גדול יותר. ממצא ארכיאולוגי, מנגנון של צמח או מחקר מדעי יכולים להפוך לנקודת מוצא לעיצוב. הרעיון פשוט ומבריק: במקום לרדוף אחרי הטרנד הבא, להרחיב את גבולות המחשבה. ואולי משום כך המשפט החזק ביותר שהיא אומרת לי מגיע דווקא עכשיו, בעשור השמיני לחייה: "אני מרגישה היום בשיא". אחרי שנקר, אלבר אלבז, פריז, קולומביה, דירוגים בין-לאומיים ודורות של מעצבים, לאה פרץ אינה כותבת אחרית דבר. היא כבר עמוק בתוך הפרק הבא.
"העניין שלי באמנות הוא לוהט ואינטנסיבי עד היום"
כדי להבין את האישה שמבקשת היום מסטודנטים להסתכל מעבר לגבולות המקצוע, צריך לחזור לזכרון יעקב. לא לזכרון יעקב של סוף שבוע ישראלי, אלא למושבה הקטנה שבה גדלה במשפחה של כורמים, מצאצאי דור המייסדים של המקום. הזיכרונות שלה אינם מתחילים בבגדים. הם מתחילים בטבע, בשעות היום, באב שקם בארבע בבוקר עם הפועלים, בממטרות שמזיזים בין ערביים, בדיוק כשהציפורים מפסיקות לצייץ. "אהבה לטבע, רגישות לעונות השנה, רגישות לחלקים השונים של היום", היא מונה את מה שנשאר בה מן הילדות. לצד האדמה היה גם אופק. הוריה נסעו בעולם, דבר שלא היה מובן מאליו באותן שנים, והיא מחברת את אהבת הנסיעות שלה דווקא לעובדה שעד גיל 18 גדלה במקום "מאוד מאוד קטן". במשך חמש שנים למדה לצייר בצבעי מים. בגיל 16 הפסיקה. "יש לי יד טובה ואני יכולה לרשום", היא אומרת, "אבל זה לא מספיק לעולם האמנות, בטח לא של האמנות העכשווית". יש משהו כמעט בלתי נתפס בצלילות של ההחלטה הזאת בגיל 16, היכולת להבחין בין כישרון לבין אמירה, בין לדעת לעשות משהו היטב לבין הצורך שיהיה לך משהו לומר באמצעותו. אבל היא לא באמת עזבה את האמנות. "העניין שלי באמנות הוא לוהט ואינטנסיבי עד היום". הלהט נשאר. רק נקודת המבט השתנתה.
"זה עולם ומלואו. זה ממש, זה החיים"
בצבא כבר ידעה שהיא רוצה ללמוד תולדות האמנות. היא למדה באוניברסיטת חיפה ובהמשך באוניברסיטה העברית בירושלים, ולא במקרה היא מתארת את התחום כמעט במילים של מי שמדברת על מערכת יחסים. "אמנות מאוד סיקרנה אותי. מאוד רציתי להכיר, לדעת, להבין". מה שמעניין אותה אינו רק האובייקט, אלא מה שנמצא מאחוריו. מדוע אמן בוחר לעסוק בנושא מסוים, איזו מציאות הולידה יצירה, אילו כוחות תרבותיים, אישיים ופוליטיים פועלים בתוכה. "זה עולם ומלואו. זה ממש, זה החיים". המשפט הזה הוא אולי אחד המפתחות להבנת כל הקריירה שלה. אצל פרץ, עיצוב לעולם אינו קיים בחלל ריק. בגד הוא תוצאה אפשרית של היסטוריה, תרבות, מחקר, טכנולוגיה, זהות וחוויה אנושית. לפני שניהלה בתי ספר לעיצוב לימדה תולדות אמנות בבצלאל ובשנקר. היא לא הייתה מעצבת אופנה ולא הגיעה מתוך תעשיית האופנה. מי שיביט לאחור על הדרך שלה עלול לחשוב שזו הייתה חולשה. פרץ הבינה מוקדם שדווקא שם נמצא היתרון.
"הייחוד שלנו יכול לבוא ממקום אחר"
כשהתמנתה לראשת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, לפניה עמדו בראש המחלקה מעצבי אופנה. היא לא הייתה חלק מהמשחק הזה. "אף אחד לא עשה לי חשבון אם עיצבתי הלבשה תחתונה או עשיתי בגדי גברים", היא אומרת בחיוך. "לא הייתי שם, במקום הזה בכלל". היא הביאה איתה משהו אחר: את העומק המחקרי שהכירה מבצלאל, ואת ההבנה שעיצוב חייב להיות מחובר גם לעולם, לחיים ולתעשייה. ישראל, מבחינתה, לא הייתה אז מוקד של שיק בין-לאומי. לכן לא היה טעם לנסות לחקות את פריז, לונדון או מילאנו. "הבנתי שהייחוד שלנו, בגלל שאנחנו תמיד, אני אומרת, בצד הלא נכון של הים התיכון, הייחוד שלנו יכול לבוא ממקום אחר". והמקום האחר היה מחשבה. פרץ התחילה להזמין לשנקר אמנים, צלמים, מאיירים ויוצרים שלא היו אנשי אופנה. דוד עדיקא ושי איגניץ הגיעו כצלמים, מרים כבסה כציירת, אסף חנוכה כמאייר ואחרים מתוך תחומי יצירה שונים. והיא ביקשה מהם לא ללמד אופנה. צלם ילמד צילום. אמן ילמד אמנות. מאייר ילמד איור. "כל אחד הביא דרך חשיבה נוספת, עוד דרך לפתור בעיה, עוד דרך להתייחס אל נושא בצורה אחרת". זה נשמע היום כמעט מובן מאליו. אז זה לא היה. הרבה לפני ש"אינטרדיסציפלינריות" הפכה למילה שחוקה במצגות של מוסדות אקדמיים, פרץ כבר בנתה ממנה שיטת עבודה.
"אז… מכאן, מישראל"
במקביל היא התחילה לנסוע. הרבה. מפגשים עם אנשי תעשייה הובילו אותה לסנט מרטינס, לרויאל קולג' אוף ארט, למעצבים, לעיתונאי אופנה ולאנשים שהחזיקו בעמדות השפעה בעולם. והעולם התחיל להגיע לשנקר. ליסה ארמסטרונג. ונסה פרידמן. סוזי מנקס. מעצבים, מחנכים ואנשי תעשייה מן השורה הראשונה. "הרגשתי שהם רוצים לבוא כי מעניין להם", היא אומרת. אבל היה רגע אחד שבו התחושה קיבלה אישור רשמי. ידידה שהייתה ראשת מחלקה בסנט מרטינס אמרה לה שיגיע שאלון של Business of Fashion ושעליה למלא אותו. פרץ לא הכירה היטב את הגוף ולא ידעה לאן בדיוק זה מוביל. במשך שבועות אספה עם המזכירה שלה נתונים מפורטים ושלחה את החומר. ואז פורסמו התוצאות. "זה היה הרגע. זה היה הרגע". שנקר נכנסה לרשימת בתי הספר הטובים בעולם. בהמשך טיפסה למקום השישי. פרץ עוצרת לרגע ואומרת: "אז… מכאן, מישראל". מעט מאוד מילים. הישג עצום.
"העולם של האופנה הוא עולם של זיוף"
כשמגיעים בשיחה אל אלבר אלבז, הקצב משתנה. היא מדברת עליו לא כעל אחד המעצבים הישראלים המצליחים בהיסטוריה, אלא כחבר. "הדבר הראשון והחשוב שלמדתי ממנו", היא אומרת, "להישאר מאוד מחובר לעצמך". ואז מגיע משפט שלא עטוף בנימוסים של התעשייה. "העולם של האופנה הוא עולם של זיוף". היא אינה מדברת על היצירה, אלא על היחסים שמקיפים אותה, על חנופה, על אנשים שמתקרבים כשזקוקים לך, על מערכת שמקשה לשמור על עצמך. אלבז, לדבריה, ידע. הוא סיפר לה שכשהיה מגיע לישראל היה יושב במטבח של אמו, מסתכל מהחלון וזוכר מאיפה בא. "להיות נאמן לעצמך זה דבר מאוד קשה לעשות", היא אומרת. הזיכרון האחרון שלה ממנו מתרחש בפריז. הם נפגשו במלון ריץ. הוא היה צריך לצאת לארוחת ערב בגדה השמאלית, אבל דחה אותה כדי להמשיך לדבר איתה ועם בתה. כשהגיע הזמן ללכת ביקש מפרץ להצטרף אליו למונית, אף שהמלון שלה היה בכיוון אחר. "בואי, תמשיכי איתי, תסעי איתי במונית". זו הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו. רק בדיעבד, היא אומרת, הבינה משהו נבואי בבקשה הזאת לא להיפרד עדיין. אחרי מותו ביקשה ממנה משפחתו לדבר בהלוויה.
"אני עמדתי איתם על קוצו של יוד"
ההישגים של שנקר הם החלק הקל בסיפור. הרבה יותר מעניין להבין את המחיר של הרף הגבוה שהציבה. "לא תמיד הבינו מה אני רוצה", פרץ אומרת. לא תמיד הבינו את ההתעקשות שלה על מחקר, על עומק, על ספר סקיצות שאינו אוסף אסתטי של תמונות אלא תהליך אינטלקטואלי. "אני עמדתי איתם עם הסטודנטים על קוצו של יוד". במשך 22 שנות ניהול היא מספרת שלא הייתה ביקורת סוף סמסטר שבה לא ישבה. לא היה סטודנט שהתקבל בלי שהשתתפה בראיון הקבלה שלו. היא ניהלה דפי רישום והערות על עבודות הסטודנטים, וכשסיימה את התפקיד כרכו עבורה אנשי הצוות את הרשימות ששמרה לאורך השנים. "ההקפדה הזאת הייתה סיסטמתית". גם לצד האנושי של הניהול היא אינה עושה רומנטיזציה. לפטר אנשים היה מבחינתה החלק הקשה ביותר בתפקיד. בשנים שבהן נאלצה המחלקה לצמצם שעות הוראה, נפרדה גם מאנשים שלא רצתה להיפרד מהם. סטודנטים שעזבו או כאלה שנאלצה להפסיק את לימודיהם נשארו איתה בזיכרון. הסיפור של פרץ אינו סיפור על מנהלת שרצתה להיות אהובה. הוא סיפור על מנהלת שהאמינה שרף מקצועי הוא חלק מן האחריות שלה, גם כשהוא הופך אותה לדמות מורכבת יותר.
"שפה זה תרבות"
ב-2003 עצרה את ניהול המחלקה ועברה לקולומביה. שלוש השנים בבוגוטה הפכו להרבה יותר מהפסקה בקריירה. היא הגיעה בלי לדעת ספרדית. למדה. קראה את גבריאל גרסיה מארקס. תרגמה טקסטים. הכירה אמנים. לימדה ולמדה באוניברסיטה. "שפה זה תרבות, שפה זה ספרות, שפה זה לדבר עם אנשים ולשמוע אותם וללמוד מהם". אחר כך הגיעו מסעות נוספים בעקבות תפקידיו הדיפלומטיים של בעלה. מערב אפריקה. הקריביים. רק כאשר הסתכלה לאחור הבחינה במסלול שנוצר בין המקומות. "כאילו היד הנעלמה שרטטה לנו את השרטוט הזה". בקולומביה למדה על המפגש בין הכיבוש הספרדי לאוכלוסייה המקומית. באפריקה ראתה את המקומות שמהם יצאו העבדים. בקריביים הגיעה אל המקומות שאליהם הובאו. החוויה הפכה לקורס על אמנות עכשווית באמריקה הלטינית, הקולוניאליזם וסחר העבדים. עוד פעם החיים נכנסו אל הכיתה.
"הוא לא הזהות שלי"
ב-2019 נפרדה פרץ מראשות המחלקה בשנקר. את המוסד עצמו עזבה ב-2023. כשאני מציע בשיחה ששנקר הוא חלק מהזהות שלה, התגובה מגיעה מיד. "לא". היא אינה מתלבטת. "הוא לא הזהות שלי, הוא חלק מהביוגרפיה שלי וחלק מכבד בביוגרפיה שלי. אבל יש רגע שצריך להיפרד, ולהמשיך הלאה". זה משפט שנדמה שאפשר לקרוא בו הרבה יותר מפרידה ממקום עבודה. אחרי עשרות שנים שבהן שמה של פרץ ושמה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר כמעט הפכו למקשה אחת, היא מסרבת לתת למוסד שבו הגיעה להישגים הגדולים ביותר להפוך להגדרה שלה. אפשר לבנות מפעל חיים בלי להפוך אותו לכל החיים.
"יש אנשים שבוחרים לנוח כל החיים. ואני לא"
ואז הגיעה אוניברסיטת חיפה. כשאני שואל אותה מה גרם לה לומר כן לפרויקט מקצועי עצום בשלב שבו רבים היו בוחרים לנוח, היא צוחקת. "יש אנשים שבוחרים לנוח כל החיים, ואני לא". הפנייה הגיעה מפרופ' גור אלרואי, אז רקטור האוניברסיטה וכיום נשיאה. הוא סיפר לה על המיזוג המתוכנן עם ויצו חיפה וביקש ממנה להוביל את בית הספר לעיצוב "בדרך חדשה". האתגר תפס אותה מיד. לא עוד מחלקה אחת. בית ספר הכולל אופנה, ארכיטקטורה, תקשורת חזותית, צילום ולימודים מתקדמים, ומאחוריו אוניברסיטת מחקר שלמה. "זה לצמוח ולגדול ולהשתמש בכל הידע, כל הידע מכל השנים, מבצלאל, משנקר, ולעשות משהו חדש". כבר בפגישה הראשונה היא הציבה עיקרון: הסטודנטים לעיצוב לא יקבלו את כל לימודי הרוח והמחקר בתוך הבועה של בית הספר. פעם בשבוע הם עולים לקמפוס האוניברסיטה. והנה מגיע המקום שבו הרעיון שלה הופך, בעיניי, למרתק במיוחד.
"זה מה שאני אומרת, תיבת פלאות"
פרץ מתייחסת אל אוניברסיטת חיפה כאל ארון עצום של אפשרויות. ארכיאולוגיה. מדעי הים. מגדר. אמנות. היסטוריה. שפות. מדעי המחשב. בוטניקה. לא כתפאורה אקדמית, אלא כחומר גלם לעיצוב. החוג לארכיאולוגיה בנה קורס במיוחד עבור הסטודנטים לעיצוב. הם למדו בתוך חדר האוספים, קיבלו ממצאים לידיהם ועבדו לצד ארכיאולוג חוקר. בקורס אחר, "אינטליגנציה צמחית", שהיא מלמדת בארכיטקטורה יחד עם ד"ר דן הנדל, הסטודנטים חוקרים צמח או פרח ומנסים להסיק מתוך המנגנונים הביולוגיים שלו מסקנות עיצוביות. פרץ אפילו הזמינה מומחה לבוטניקה להרצות על הפריית פרחים. "זה מה שאני אומרת, תיבת פלאות!". קשה לי לחשוב על תפיסה מסעירה יותר לחינוך לאופנה כרגע. ארכיאולוגיה יכולה להפוך למקור של חומר, מבנה, טקסטורה, זיכרון וזהות. מדעי הים יכולים לפתוח מחשבה על מערכות אקולוגיות, תנועה וחומרים. בוטניקה יכולה להפוך מנגנון טבעי למחשבה עיצובית. מדעי המחשב יכולים להציע מערכת אחרת של פתרון בעיות. הגאונות בגישה אינה בכך שכל סטודנט יהפוך ארכיאולוג או חוקר ימי. להפך. המטרה היא שהמעצב יגיע אל הבגד אחרי שפגש עולם גדול יותר מהאופנה. במקום לחנך דור שרואה את הטרנד הבא, פרץ מנסה לגדל דור שיודע לראות.
"חייבים להיות בתוכו"
גם כשהיא מרחיבה את גבולות האקדמיה, פרץ אינה מתנתקת מהמקצוע. אחת ההחלטות המרכזיות שלה בחוג לאופנה הייתה להכניס לשורות המרצים מעצבים צעירים ופעילים, חלקם בוגרים שלה, ובהם שחר אבנט, אהרון גניש, דוד וקסלר, טל מדינה, שחר דנציגר, גולן טאוב ואחרים. העיקרון פשוט: מרצה מקצועי חייב עדיין לעבוד בתחום. "כל מי שנכנס אצלנו לעבוד חייב להיות אדם שעובד בתחום, או כשכיר או בעל עסק משל עצמו". והסיבה: "התחום הזה הוא כל כך משתנה מהר, שחייבים להיות בתוכו". אפשר לראות כאן את שני הקצוות שפרץ מנסה לחבר. מצד אחד מחקר עמוק, אוניברסיטה, תרבות ורוחב אינטלקטואלי. מצד שני אנשים שמכירים את המציאות של התעשייה עכשיו, לא כפי שהייתה לפני עשרים שנה. לא מגדל שן ולא בית ספר מקצועי צר. החיבור ביניהם.
"אני מאוד סומכת על האינטואיציות שלי"
כשאני שואל מהו מודל ההצלחה החדש שהיא רוצה לבנות בחיפה, היא אינה מנסה למכור תשובה מוכנה. "אף אחד לא יודע, בעיקר בגלל ה-AI". המשפט הזה מגיע מאישה שבילתה עשרות שנים בבניית תוכניות לימוד, וזה בדיוק מה שהופך אותו למשמעותי. פרץ אינה חוששת לומר שאין כרגע נוסחה. "אני לא אגיד לך שאני יודעת את הפתרון, אבל אני מאוד סומכת על האינטואיציות שלי. הן עד כה הובילו אותי נכון". מבחינתה, דווקא לימודי עיצוב עשויים לתת לבוגרים יתרון בעולם שקשה לדעת כיצד ייראה בעוד כמה שנים. הם לומדים תוכנות, עובדים בידיים, מנתחים מבנים, פותרים בעיות, חוקרים ועוברים שוב ושוב תהליך שבו עליהם לתת תשובה עיצובית לשאלה. המקצוע אולי ישתנה. היכולת לחשוב נשארת.
"בתום ארבע שנים אתם תהיו יפים יותר"
יש משפט שפרץ נהגה לומר לסטודנטים החדשים שלה בתחילת הדרך. "בתום ארבע שנים אתם תהיו יפים יותר". היא יודעת היטב כמה המשפט הזה פרובוקטיבי בבית ספר לאופנה ולכן מיד מסבירה. לא מדובר באיפור, בבגדים או בטיפוח. בחדר המורים בשנקר היו נתלות תמונות הזיהוי של הסטודנטים בתחילת שנה א'. התמונות נשארו לאורך כל ארבע שנות הלימודים. בסוף, היא אומרת, כשהסתכלו שוב בתמונות הראשונות, נראו שם אנשים אחרים. "אתה הופך להיות בן אדם הרבה יותר עשיר בתרבות, בהתנסות, אתה פשוט נהיה אדם יותר". אולי זו תמצית תפיסת החינוך שלה. היעד אינו רק להוציא מעצב טוב יותר. הוא להוציא אדם שיש בו יותר.
"בית ספר צריך להיות חלל שבו סטודנטים מרגישים מקובלים"
המודל החדש בחיפה נבנה בתוך שנים שאין בהן שום דבר נורמלי. המלחמה נכנסה אל מערכת הלימודים באופן ממשי. פרץ מזכירה שהצפון המשיך להיות תחת ירי גם בתקופות שבהן במרכז הארץ כבר חזרו ללימודים. זמן ההתגוננות קצר, והמרחב המוגן בבית הספר אינו יכול להכיל את כל מאות הסטודנטים. היא עצמה מתנגדת להוראת עיצוב בזום. כך נוצרו סמסטרים קצרים יותר, דחיות, ביטולים וסטודנטים שפחדו לנסוע מן הגליל אל הקמפוס. בתוך כל זה היא מנסחת את האחריות של מוסד חינוכי באופן כמעט רך ביחס לדמות הקפדנית שעולה בחלקים אחרים של השיחה. "בית ספר צריך להיות חלל שבו סטודנטים מרגישים מקובלים, שאוהבים אותם, שמבינים אותם". בקולקציות הגמר האחרונות היא זיהתה פחות עיסוק ישיר במלחמה ממה שאולי היה אפשר לצפות. במקום זאת הופיעו זיכרון, שכחה, טראומות אישיות, ילדות ואובדן. פרץ אינה רוצה לכפות פרשנות. "אנחנו בטח לא נדחוף אנשים לעסוק ישירות". גם כאן, החינוך שלה אינו מכתיב תשובה. הוא מנסה ליצור מקום שבו אפשר להגיע אליה.
"יש לנו חובה מקצועית כלפיהם"
פרץ מדברת בשנים האחרונות על הצורך לגדל מעצבים בעלי אג'נדה אישית, אנשים שלא ייכנעו מיד למרדף אחרי טרנדים וצריכה. אבל אני מזכיר לה שבסוף אותם בוגרים צריכים גם לשלם שכר דירה. התשובה שלה מפוכחת. "יש מקומות שאפשר לעבוד בהם ואפשר גם להשפיע". היא מדברת בהערכה גדולה על וקסלר, על האפסייקלינג והמיחזור שהפכו לחלק מהשפה שלו, ועל אבנט, שהצליחה לבנות קול מזוהה מאוד. "יש אנשים שמפתחים את השפה שלהם ועומדים בזה. אני מעדיפה". אבל אין כאן פנטזיה על אמן חופשי שאינו זקוק לעולם. "אנחנו מכשירים אנשים שיוכלו לעבוד". רוב הסטודנטים, היא מזכירה, מקדישים ארבע שנים להכשרה המקצועית המרכזית שלהם. לכן לצד חופש, מחקר ושפה אישית יש למוסד גם אחריות מאוד קונקרטית. "יש לנו חובה מקצועית כלפיהם".
"צדקתי. כן, כנראה"
אני מקשה עליה בנושא שהיה במשך שנים מוקד לביקורת: ההחלטה שלא להעלות כל קולקציית גמר לתצוגה של שנקר. פרץ אינה נסוגה. היא עושה הבחנה ברורה בין החובות האקדמיות של המוסד כלפי הסטודנט לבין תצוגת אופנה, שהיא מבחינתה אירוע ציבורי שבו בית הספר מציג את ה"אני מאמין" המקצועי שלו. היו קולקציות שלדעתה לא עמדו ברף הזה. עם השנים נבנה מנגנון שאפשר לסטודנטים להשלים את לימודיהם בדרכים אחרות, ואף לחזור שנה לאחר מכן לפרויקט גמר חדש. האם היא חושבת היום שההחלטה הייתה שגויה? לא. היא מספרת שכאשר שנקר התחילה להגיע למקומות הגבוהים בדירוגים העולמיים, משהו בביקורת השתנה. אני אומר לה: צדקת. "צדקתי", היא צוחקת. "כן, כנראה". הצחוק חשוב. אבל גם ה"צדקתי". פרץ אינה מוחקת את המחלוקות מן הביוגרפיה שלה כדי להפוך אותה נוחה יותר לקריאה. גם הן חלק מהספר.
"אנחנו מכשירים אנשים שיוכלו לעבוד"
לקראת סוף השיחה אני שואל אותה על גיל. על העובדה שבעשור השמיני לחייה היא נכנסה לפרויקט מקצועי שאנשים צעירים בהרבה היו חוששים לקבל על עצמם. על חברה שנוטה לעיתים לומר לאנשים מבוגרים, ובמיוחד לנשים, שהגיע הזמן לצמצם נוכחות ולפנות את הבמה. היא מופתעת מן השאלה. "אף אחד לא אמר לי את זה", היא צוחקת. ואז היא עונה. "אני מרגישה היום בשיא". לרגע כל הספר שקראתי במשך השיחה הזאת מתכנס אל ארבע מילים. לא בשיא למרות הגיל. לא בשיא ביחס למה שכבר היה. בשיא. "כל הידע שרכשתי, כל הניסיון שרכשתי, כל מה שעברתי, היום אני מרגישה שזהו, עכשיו אני יכולה לממש את זה בצורה הכי בוגרת, הכי שקולה". וזה אולי המקום שבו הסיפור של לאה פרץ הופך מסיפור על אופנה לסיפור גדול יותר. אנחנו חיים בתרבות שמעריצה התחלות, כישרון צעיר, הדבר הבא, השם החדש, גילוי. פרץ מציעה מודל אחר. לפעמים הדבר הבא אינו מגיע כשהספר עדיין דק והעמודים לבנים. לפעמים הוא מגיע דווקא אחרי שנכתבו בו חיים שלמים. זכרון יעקב, אמנות, בצלאל, שנקר, קולומביה, אפריקה, הקריביים, אלבר אלבז, מאות סטודנטים, מחלוקות, הצלחות ופרידות. כל אלה אינם משקל שהיא נושאת איתה אל העתיד. הם החומר שממנו היא בונה אותו. מבחינתי, הספר הזה כבר רב מכר ובעל חשיבות היסטורית לחינוך לאופנה בישראל. אבל הדבר המרתק בו הוא שהסימנייה עדיין לא נמצאת ליד הכריכה האחורית. לאה פרץ כבר הפכה את הדף.
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
מגזין אופנה ישראלי – הבית של האופנה בישראל
אופנתי. חברתי. ישראלי.