יש אנשים שנכנסים לחדר ומיד מתחילים לדבר. ויש כאלה שפשוט נכנסים, והבגד שלהם כבר אמר הכול. בטור החדש של "אוספת סיפורים", חן הבלבטל חוזרת אל השמלה השחורה ששינתה את הדרך שבה העולם הביט בנסיכה דיאנה, ושואלת מי באמת כותב את הסיפור שאנחנו לובשים
אנחנו אוהבים לחשוב שהמילים הן הדרך העיקרית שבה אנחנו מספרים לעולם מי אנחנו. אבל האמת היא שהסיפור מתחיל הרבה קודם.
עוד לפני ה"נעים מאוד", לפני לחיצת היד, לפני שהספקנו להסביר מי אנחנו ומה אנחנו רוצים שיחשבו עלינו, כבר נוצר רושם.
הצבע. הגזרה. האורך. הנעליים. התיק. אפילו הדרך שבה אנחנו מחזיקים את עצמנו בתוך הבגד.
כל אלה הם משפטים.
והשאלה שמעניינת אותי היא לא רק מה אנחנו לובשים, אלא מי כותב את הטקסט.
האם אנחנו בוחרים את הסיפור, או נותנים לבגד לכתוב אותו עבורנו?
אולי אחת הדוגמאות החזקות ביותר לכך היא דווקא אישה שחיה במשך שנים מוקפת במילים, מצלמות ופרשנויות: הנסיכה דיאנה.
ב-29 ביוני 1994 שודר בבריטניה הראיון שבו הנסיך צ'ארלס הודה כי היה בקשר מחוץ לנישואים לאחר שלדבריו נישואיהם התפרקו באופן בלתי-הפיך. באותו ערב הגיעה דיאנה לאירוע בגלריית סרפנטיין בלונדון.
והיא יכלה לבחור כמעט כל דבר.
היא בחרה בשחור.
השמלה של כריסטינה סטמבוליאן הייתה קצרה, צמודה, חשופת-כתפיים ונועזת ביחס לקודים המלכותיים שהקיפו את דיאנה במשך שנים. בתוך שעות היא הפכה לאחד הלוקים האיקוניים בתולדות האופנה, ומה שהעולם יכנה לימים "שמלת הנקמה".
אבל אני חושבת שהכוח שלה נמצא דווקא בכך שהיא לא נראתה כמו נקמה.
היא נראתה כמו החלטה.
דיאנה לא יצאה באותו ערב להסביר את עצמה. היא לא התייצבה מול המצלמות כדי לתקן נרטיב ולא ביקשה מאף אחד להחליט בשבילה מי היא.
היא פשוט לבשה שמלה שאמרה, בלי לומר דבר:
אני עדיין כאן.
וזה בדיוק הקסם של אופנה.
כי בגד טוב לא רק עוטף את הגוף.
הוא יודע לנהל שיחה.
לפעמים הוא אומר "תסתכלו עליי".
לפעמים "אל תתקרבו".
לפעמים "אני לא צריכה את האישור שלכם".
ולפעמים, כמו במקרה של דיאנה, הוא פשוט אומר: אני בוחרת איך תראו אותי.
לא במקרה דיאנה ממשיכה להיות חלק מהשיחה על אופנה גם עשרות שנים לאחר מותה. אפילו כשאנחנו חוזרים אל הרגעים הגדולים של אופנת השטיח האדום ב-Fashion Israel, היא נמצאת שם. לא רק מפני שלבשה בגדים יפים, אלא מפני שהבינה בשלב מסוים שבגד יכול להיות דרך לקחת בחזרה שליטה על התמונה.
ואנחנו עושים את אותו הדבר, רק בקנה-מידה קטן הרבה יותר.
את השמלה שאנחנו שומרים ל"יום מיוחד".
את החליפה שאנחנו לובשים כשאנחנו צריכים שיקשיבו לנו.
את הג'ינס שאנחנו חוזרים אליו כשאנחנו רוצים להרגיש שוב אנחנו.
את השחור שאנחנו שולפים כשאין לנו כוח להסביר.
או כשדווקא יש לנו הרבה מאוד מה להגיד.
הבגדים שלנו צוברים זיכרונות. הם זוכרים ערבים טובים, פרידות, התחלות חדשות, ראיונות עבודה, דייטים, חגיגות וגרסאות קודמות שלנו שכבר הספקנו להשאיר מאחור.
לפעמים אנחנו מוציאים פריט מהארון ולא מבינים מיד למה קשה לנו למסור אותו. הרי הוא כבר לא בדיוק במידה, אולי הוא אפילו לא באמת הסגנון שלנו.
אבל הוא מחזיק סיפור.
ולפעמים זה הדבר שקשה לנו להיפרד ממנו.
לכן אולי השאלה שאנחנו צריכים לשאול מול הארון היא לא רק:
"מה בא לי ללבוש היום?"
אלא:
"איזה סיפור אני רוצה לספר היום?"
כי בסופו של דבר כולנו כותבים את עצמנו בכל בוקר מחדש.
חלקנו עושים את זה במילים.
חלקנו במעשים.
וחלקנו, לפעמים, פשוט בשמלה שחורה טובה.
ואולי זה כל מה שצריך.
כי יש רגעים שבהם השתיקה אינה היעדר תשובה.
היא התשובה.
אוהבת,
חן
חן הלברטל | אוספת סיפורים
מלבישה, מפיקה, קניינית, אספנית וכוהנת וינטג'.
נכנסת לארונות ישנים ומוצאת בהם הרבה יותר מבגדים.
חן מוצאת נשים, זיכרונות, משפחות וסיפורי חיים.
אינסטגרם: chen_halbertal@
מייל: Chenavare@gmail.com@
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
מגזין אופנה ישראלי – הבית של האופנה בישראל
אופנתי. חברתי. ישראלי.