לראשונה בשבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב, הספורט הנשי פוגש את האופנה לא כהשראה אסתטית בלבד, אלא כחומר גלם של ממש. לינוי אשרם, אבישג סמברג, ציפי אובזילר ואושרת עיני יעלו על המסלול בבגדים שנולדו מתוך תנועה, כוח, ביצוע ודרישות הגוף הספורטיבי, במסגרת שיתוף פעולה בין בצלאל למרכז הפועל, ביוזמת מוטי רייפ. זהו מפגש שבו האופנה נדרשת לחשוב מחדש על צללית, חומר ופונקציה, והספורט הנשי מקבל במה שמציגה לא רק את ההישג, אלא גם את הגוף שמייצר אותו
ב־12 בנובמבר 2026 יעלו על המסלול ספורטאיות עבר והווה במסגרת אחת התצוגות המסקרנות של שבוע האופנה. בין המשתתפות יהיו לינוי אשרם, האלופה האולימפית בהתעמלות אמנותית; אבישג סמברג, המדליסטית האולימפית בטאקוונדו; ציפי אובזילר, הטניסאית האולימפית ושחקנית נבחרת ישראל לשעבר; ואושרת עיני, כדורגלנית העבר ופרשנית הספורט. אבל הכוכבות האמיתיות של הערב אינן מגיעות אל המסלול כדי לגלם דמות אחרת. כל הרעיון הוא שהן יביאו איתן את הגוף שהפך אותן למי שהן. הגוף הספורטיבי הוא אולי אחד הנושאים המרתקים ביותר שאפשר להניח מול מעצב. הוא אינו קולב ניטרלי. יש לו זיכרון של אלפי שעות אימון, טווחי תנועה יוצאי דופן, שרירים שנבנו למטרה, אזורי עומס, חיכוך ומגבלות. בגד שנועד עבורו לא יכול להתחיל רק מצללית. הוא חייב להתחיל בהבנה.
כשהאופנה צריכה לזוז
סטודנטיות וסטודנטים מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל עיצבו עבור הפרויקט מערכות לבוש ל־14 ענפי ספורט אולימפיים ופראלימפיים. במשך חודשים הם למדו את השפה הפיזית של כל ענף, נפגשו עם ספורטאים וספורטאיות ובחנו מה קורה לבגד כשהגוף אינו עומד מול מראה אלא קופץ, מתכופף, מסתובב, מרים משקל, חותר או בועט. פתאום שאלות שבמגזין אופנה עוסקות בדרך כלל בפרופורציה, חומר וצללית מקבלות משמעות אחרת לגמרי: איפה עובר התפר? כמה שוקל הבד? האם הוא נושם? האם הוא מאפשר למפרק להגיע לקצה טווח התנועה? מה קורה כשהגוף מזיע? והאם משהו שנראה נפלא בעמידה עדיין עובד כשהגוף נמצא בשיא המאמץ? זה בדיוק המקום שבו הפרויקט הופך מתרגיל סטיילינג למחקר עיצובי.
כוח, רוח, מים ותנועה
שנית אלקיים אדם, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, מתארת את ההבדלים בין ענפי הספורט כחומר גלם עיצובי בפני עצמו. לבגד של מרימת משקולות יש מערכת יחסים עם כוח, יציבות והמוט; לבוש לשייט מתמודד עם רוח, מים ושינויי טמפרטורה; בטאקוונדו נדרש חופש כמעט מוחלט של הרגליים והאגן; ובהתעמלות, הביצוע והחזות אינם באמת נפרדים זה מזה. האתגר שניתן למעצבות ולמעצבים הצעירים היה לא להלביש מעל הספורט שכבה של הפקות אופנה, אלא לחפש שפה חדשה מתוך הקודים שכבר קיימים בו. לפרק אותם, להבין אותם ואז להרכיב מחדש חומר, צבע, צורה וצללית. שם בדיוק נמצא הפוטנציאל המעניין של התצוגה: לא בבגדי ספורט שהופכים "אופנתיים", ולא באופנה שמתחפשת לספורט, אלא במפגש שבו כל תחום מאלץ את האחר לחשוב אחרת.
לא עוד נישה
מאחורי התצוגה עומדת גם אמירה רחבה בהרבה על מקומו של הספורט הנשי. במשך שנים הדיון התמקד בעיקר במה שחסר: פחות חשיפה, פחות תקציבים, פחות שידורים ופחות קהל. היום השיחה העולמית כבר משתנה. ספורטאיות הופכות לכוכבות תרבות, מותגים מבינים את הכוח שלהן והקהל מגלה מחדש ענפים שבעבר כמעט לא קיבלו במה. כנרת צדף, מנכ"לית מרכז הפועל, מנסחת את זה בפשטות: "בעולם כבר הבינו: ספורט נשים הוא לא נישה". והמסלול יכול לעשות כאן דבר שטבלאות הישגים מתקשות לעשות. הוא יכול לגרום לנו להסתכל. לצד ענפים מוכרים כמו כדורגל, טניס ושייט, התצוגה תאיר גם תחומים שממעטים לקבל את אותו נפח בשיח הציבורי, ובהם רוגבי נשים, הרמת משקולות, סיף, אקרובטיקה וקיאקים פראלימפיים. פתאום הם נמצאים באותו חלל, מול אותו קהל ובאותו אור.
100 שנה, 120 שנה, רגע אחד
גם התזמון אינו מקרי. מרכז הפועל מציין מאה שנים להקמתו, ובצלאל מציינת 120 שנה. שני מוסדות ותיקים מאוד נפגשים דווקא דרך דור צעיר של מעצבים ומעצבות ודרך שאלה עכשווית מאוד: מה יכול לקרות כשעיצוב אינו מסתפק באסתטיקה אלא מבקש להשתתף בשינוי תרבותי. על התהליך האקדמי עבד צוות שכלל את שנית אלקיים אדם, שלי סתת קומבור, דורון אשכנזי, ענר שבח וגלעד יונה, לצד מפגשים עם מוטי רייפ. במשך חודשים הפך הספורט ממקור השראה מרוחק למערכת של צרכים אמיתיים שהעיצוב נדרש להגיב אליה. שלי סתת קומבור, ראש המחלקה היוצאת לצורפות ואופנה בבצלאל, רואה במפגש הזה אפשרות להרחיב את גבולות שני העולמות. הגוף, התנועה, הביצוע והנראות אינם מתקיימים כאן זה לצד זה. הם הופכים למערכת אחת שממנה יכולה לצמוח שפה חדשה.
המסלול של מוטי רייף
אצל מוטי רייפ, החיבור בין אופנה לנושא חברתי כבר מזמן אינו קישוט מסביב לתצוגה. שבוע האופנה שהוא בונה מבקש פעם אחר פעם להשתמש במסלול כדי להרחיב את השיחה על מי ראוי להיראות, איזה גוף מקבל מקום ומה אנחנו בוחרים להגדיר כיפה, חשוב או מעורר השראה. "החיבור הזה הוא הרבה מעבר למפגש בין אופנה לספורט", אומר רייף. "הוא מאפשר לנו להפנות זרקור לספורט הנשי ולספורטאיות שהפכו למודל לחיקוי ולמקור השראה עבור דור שלם של נערות". עבורו, הסיפור מתחיל הרבה לפני מדליה. ספורט, הוא אומר, מעניק לנערות תחושת מסוגלות, מחזק ביטחון ומלמד אותן להציב מטרות ולהגיע אליהן. כחבר מועצת העיר תל אביב־יפו ומחזיק תיק החוסן והשוויון החברתי, הוא מחבר את התצוגה גם לעבודה שלו לקידום השתתפות נערות בספורט. "שבוע האופנה הוא עבורי במה ליצירת שיח והשפעה הרבה מעבר לבגדים", הוא אומר. "השנה אנחנו בוחרים באמצעותה לחזק את הספורט הנשי, להאיר את הנשים שמובילות אותו ולהעניק השראה לדור הבא".
לא להלביש את הכוח. לראות אותו
קל לדמיין את לינוי אשרם על מסלול ולחשוב על הרגע המצולם. קל עוד יותר לדמיין את אבישג סמברג, ציפי אובזילר ואושרת עיני מוקפות בפלאשים. אבל אם התצוגה הזאת תעשה את מה שהיא מבטיחה, התמונות היפות יהיו רק השכבה הראשונה. כי מאחורי כל בגד שיעלה למסלול נמצאת שאלה מעניינת הרבה יותר: מה קורה כשאופנה מפסיקה לבקש מהגוף להתאים את עצמו אליה ומתחילה להתאים את עצמה לגוף? במשך שנים נשים בספורט נדרשו להיאבק כדי שיראו קודם את היכולת ורק אחר כך את המראה. דווקא משום כך יש משהו כמעט פואטי ברגע שבו הן נכנסות אל המקום המזוהה כל כך עם מבט, יופי ונראות, ולא משאירות את הכוח שלהן בחדר ההלבשה. הן מביאות אותו איתן למסלול.
