בין התמונות מהסליחות בכותל לנשים שבוחרות מחדש מה ללבוש, אני מוצאת את עצמי חושבת על הדור שמיהרנו לקרוא לו מפונק. אולי החיפוש שלו אחרי אמונה, משמעות ובחירה אישית מספר סיפור אחר. סיפור שמתחיל בשאלות על החיים ומגיע גם לארון שלנו
יש משהו שקורה בזמן האחרון, ואני מודה שאני מתרגשת ממנו. אני מסתכלת על הדור הצעיר וחושבת שאולי במשך שנים פשוט לא הבנו אותו נכון.
שנים אמרנו שהם דור מפונק. שהם רוצים הכול מהר, שהם לא יודעים להתאמץ, שהם לא מאמינים בכלום ותמיד מחפשים את הדבר הבא.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
בתוך כל הכאב הנורא, האובדן והטלטלה, קרה גם משהו אחר. אנשים התחילו לעצור ולשאול שאלות על החיים, על המוות, על אמונה ועל משמעות. למה דברים קורים, ומה באמת חשוב לנו.
ופתאום אני רואה צעירים שמחפשים תשובות במקומות אחרים. מגיעים לסליחות, נכנסים לבית כנסת, פותחים ספר, שואלים רב, חבר, הורה, או פשוט את עצמם.
השנה, כשהסתכלתי על התמונות מהסליחות בכותל, משהו בי התכווץ מהתרגשות. כל כך הרבה אנשים. כל כך הרבה צעירים. חשבתי על אלה שבאו כי משהו בתוכם ביקש, גם בלי שמישהו אמר להם שהם חייבים.
לפי הקרן למורשת הכותל המערבי, כבר בערב ראש השנה דווח על קרוב למיליון מתפללים שפקדו את מעמדי הסליחות מתחילת חודש אלול.
ואני חושבת שיש משהו מאוד יפה בדור שאמרו עליו שהוא לא מאמין בכלום, ופתאום אני רואה בו אנשים שמחפשים משהו גדול מהם.
להסכים לשאול
אולי זו בכלל רוחניות בעיניי. לא לדעת את כל התשובות, אלא להסכים לשאול.
לא לקבל באופן אוטומטי כל דבר שגדלנו עליו. לא את האמונה ולא את חוסר האמונה. לא את הדרך שבה אמרו לנו שצריך לעבוד, ולא את הדרך שבה אמרו לנו שנראים חיים "נכונים". גם לא את ההגדרות של הצלחה, זוגיות ומשפחה.
פשוט לעצור ולשאול: רגע, למה? האם אני באמת מאמינה בזה? האם אני באמת רוצה את החיים האלה, או שפשוט למדתי שזה מה שעושים?
ואולי השאלות האלה מחלחלות הרבה מעבר לאמונה ולדרך שבה אנחנו חיים. אולי הן מגיעות בסופו של דבר גם לארון שלנו.
כי עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים להסביר מי אנחנו, אנחנו מספרים משהו על עצמנו דרך מה שאנחנו לובשים. הבגד הוא אולי הדבר הכי יומיומי שיש, אבל הוא אף פעם לא רק בגד. הוא מספר איך אנחנו מרגישות, מה אנחנו רוצות לשדר, מה אנחנו מרשות לעצמנו, ולפעמים גם מה השתנה בתוכנו.
ואם משהו משתנה בדרך שבה אנחנו מסתכלים על החיים, אני מאמינה שבסופו של דבר הוא מגיע גם לארון.
צניעות מתוך בחירה
אולי בגלל שאני מגיעה מעולם האופנה, אני שמה לב לזה יותר. אני רואה נשים שמחפשות היום משהו אחר בבגדים שלהן. לא רק טרנד, לא רק מה יגרום להן להיראות טוב בתמונה, אלא משהו שמרגיש נכון להן.
ואחד הדברים שמרגשים אותי במיוחד הוא המקום שהאופנה הצנועה תופסת היום. לא צניעות מתוך פחד או מתוך "אסור", אלא צניעות מתוך בחירה.
יש משהו כל כך יפה באישה שלא מרגישה שהיא חייבת להראות הכול כדי להיות נוכחת. שמלה ארוכה יכולה להיות סקסית. שרוול יכול להיות נשי. צווארון גבוה יכול להיות אלגנטי. תחרה יכולה לרמוז בלי לחשוף.
ואולי זה בדיוק מה שמושך אותי באופנה הזאת. היא לא מבקשת מאישה להיעלם. היא מאפשרת לה לבחור כמה ממנה היא רוצה להראות.
אחרי שנים שבהן הרגשתי שהאופנה דוחפת אותנו לעוד ועוד חשיפה, אני רואה נשים שמגלות מחדש את היופי שבלשמור משהו לעצמן. לא להסתיר את עצמן, אלא להחליט בעצמן מה הן רוצות להראות.
אני חושבת על נשים כמו לינור אברג'יל, ועל הדרך שבה אפשר לחבר בין נשיות, יופי, אופנה ואמונה. זה בעיניי החלק המעניין: לא לבחור בין העולם הישן לעולם החדש, אלא לקחת מכל אחד מהם את מה שנכון לנו.
לעבוד וגם לחיות
וזה אולי גם מה שהדור הזה עושה. הוא לא רוצה רק אמונה, הוא רוצה להבין. הוא לא רוצה רק עבודה, הוא רוצה משמעות. הוא לא רוצה רק כסף, הוא רוצה לחיות.
פעם המסלול היה די ברור: ללמוד, למצוא עבודה, לעבוד שלושים שנה, לחסוך, לחכות לפנסיה, ואז להתחיל ליהנות.
והיום יותר ויותר אנשים שואלים את עצמם: רגע, למה? למה לחכות לפנסיה כדי לטייל? למה לחכות לגיל חמישים כדי להגשים חלום? למה להישאר שלושים שנה במקום שעושה לי רע, רק כי אמרו לי שעבודה טובה היא עבודה שמחזיקים בה כל החיים?
למה לא לעבוד וגם לחיות? להיות הורים וגם להגשים את עצמנו? להרוויח כסף וגם ליהנות ממנו?
לשנות מקצוע, לפתוח עסק, להתחיל מחדש, להתאהב, לטייל, ליצור. לעשות את הדברים שאנחנו כל הזמן אומרים לעצמנו שנעשה "יום אחד".
אולי כי כולנו הבנו שיום אחד הוא לא הבטחה.
אולי זו אחת ההבנות הכואבות שהשנים האחרונות השאירו בנו: החיים יכולים להשתנות ברגע. אין באמת ודאות לגבי מחר, ולכן אנחנו רוצים לחיות היום.
לא בפזיזות ולא בלי אחריות, אלא מתוך נוכחות. מתוך הידיעה שהחיים שאנחנו כל כך מחכים להתחיל לחיות כבר קורים.
מה באמת נשאר
ובימי סוכות, המחשבה הזאת מרגישה לי אפילו יותר חזקה. כי סוכות הוא חג שמבקש מאיתנו לצאת מהבית. לכמה ימים אנחנו עוזבים את הקירות הקבועים שלנו ונכנסים לבית זמני.
ואולי זה בדיוק מה שהחיים מבקשים מאיתנו לפעמים. להיזכר שלא הכול קבוע. לא הבית, לא העבודה, לא הכסף ולא התוכניות.
ואולי דווקא בגלל זה צריך לשאול את עצמנו מה כן חשוב. מי יושב לידנו, עם מי אנחנו רוצים לחלוק את הזמן שלנו, במה אנחנו מאמינים ומה אנחנו רוצים להספיק לחיות.
זה הסיפור שאני רואה היום סביבי. לא דור מפונק, אלא דור שמתעורר. דור שמוכן לשאול שאלות ולבדוק מחדש את האמונות שקיבל. דור שרוצה להבין ולהרגיש, שרוצה להאמין אבל גם לבחור במה הוא מאמין.
דור שרוצה לעבוד, אבל גם לחיות. שרוצה להיות יפה, אבל לא בהכרח חשוף. דור שמתחיל להבין שהחיים הם לא משהו שמגיע אחר כך. הם כאן, עכשיו.
ואולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את המחשבה שסוכות מגיע מיד אחרי יום כיפור. אחרי שביקשנו סליחה, עצרנו, התבוננו פנימה ושאלנו את עצמנו מי אנחנו, מגיע חג שמזכיר לנו לצאת החוצה ולחיות.
לשבת יחד, לאכול יחד, לצחוק, לדבר, להסתכל זה על זה ולהודות על מה שיש.
אולי בסוף כל השאלות הגדולות חוזרות לדבר אחד פשוט: איך אני רוצה לחיות את החיים האלה?
ואני חושבת שהשאלה הזאת, יותר מכל טרנד, היא אולי הדבר הכי עוצמתי וחשוב שקורה לנו כאן. להתחיל לשאול מה נכון לנו, ולתת לעצמנו את החופש לבדוק גם את מה שלימדו אותנו. לבחור מה אנחנו רוצות לקחת איתנו, ומה כבר לא מתאים לחיים שאנחנו מבקשות לעצמנו.
גם בארון. גם בחיים.
