גל חיון, מבוגרות המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר 2026, הפכה את המורשת המרוקאית והטורקית של משפחתה לקולקציית "Heritage" עוצרת נשימה. בשיחה עם שני אקוע היא מספרת על שמלת דגי הזהב, הכישלון הראשון בדרך לשנקר, הביקורת העצמית והחלום להגיע לשטיחים האדומים בעולם
האורות הכבים מעל המסלול בתצוגת הגמר של שנקר הם בדרך כלל הירייה הפותחת למרוץ הישרדות תובעני בתעשיית האופנה. במקרה של גל חיון, הרגע שבו נדלקו הזרקורים סימן דווקא לידתו של קול מסקרן במיוחד. בתוך ים של כישרון הציגה חיון את "Heritage", קולקציה עשירה ומכשפת שנעה בשפה של קוטור ומשלבת בין עבודת טקסטיל קפדנית לבין פרשנות חזותית עמוקה לשורשיה המרוקאיים והטורקיים.
הדגם שהפך כמעט מיד לאחד הרגעים המדוברים של התצוגה היה שמלה דרמטית המורכבת מדגי מתכת מוזהבים בסגנון וינטג'. חפץ שנמצא במקרה בשוק הפך בידיה לנקודת המוצא של קולקציה שלמה ולדרך לתרגם זיכרונות משפחתיים, אמונות ומסורת ליצירה של אופנה ישראלית עכשווית. ימים ספורים אחרי שהקולקציה כבשה את העיתונות ואת הרשתות, נפגשנו עם גל חיון לשיחה על ארבע השנים בשנקר, על הביקורת העצמית שלא מרפה, על הכישלון שכמעט גרם לה לוותר ועל הרגע שבו כל העבודה, הפחד והאמונה התלכדו על המסלול.
"רק שיאהבו, רק שיכתבו"
כששואלים את גל חיון על התחושות ביום שאחרי ארבע שנות לימוד אינטנסיביות שהתכנסו לרגע אחד על הבמה, היא עדיין מתקשה לעכל את גודל ההד. "האמת שזה היה חלום. לא ציפיתי", היא משתפת. "עבדתי מאוד מאוד קשה, וידעתי שאני מביאה קולקציה שמכוונת לרמת קוטור, משהו שלא בהכרח עושים הרבה בשנקר. בגלל זה גם היה לי חשוב לבחור במנחים המדהימים שלי, רונן לוין ואליסה לוינטון, שזאת ההתמחות שלהם. אבל בכל זאת אני מודה שגם ממש פחדתי מזה. לא ידעתי איך זה יתקבל, וממש התפללתי. אני זוכרת שכל יום אני יושבת באוטו ואומרת: אלוהים, בבקשה, רק שיאהבו, רק שיכתבו.
"בארבע השנים האלה הייתי מושקעת 200% בשנקר. שמתי הכל בצד, וכל מה שרציתי זה באמת לקבל את הפידבק הטוב הזה. אז לא עיכלתי. אחרי התצוגה לא ישנתי שלושה ימים. לא הצלחתי לעכל את כל הטוב שקיבלתי. אני ממש בהוקרת תודה."
הדגים שהתחילו הכל
נקודת המוצא של "Heritage" קשורה באופן הדוק לשורשים המשפחתיים של חיון. כבר לקראת פרויקט הגמר היא ידעה שהיא רוצה לחזור אל הבית ואל המורשת המרוקאית והטורקית שעליה גדלה. "לפני שהתחלתי את פרויקט הגמר ידעתי שאני חוזרת לשורשים, כי הם עיקר ההשראה שלי", היא מספרת. "ידעתי שאני רוצה לחזור הביתה ולדבר על מרוקו וטורקיה, אבל לא ידעתי לאן לקחת את זה. כשהיינו בחו"ל, כל האחיות ואימא שלי, הייתה לי שיחה עם אחותי ואמרתי לה: איך אני מביאה משהו חדש? כי כבר אין חדש, הכל עשו, במיוחד במקום הזה של מרוקו וטורקיה, שבאמת חרשו על הנושא הזה מכל כיוון.
"לקחתי אותן איתי לשוק וינטג' מטורף, פשפשתי, ואז ראיתי מולי קערה מלאה בדגים. ישר התקבצו אחריי מלא אנשים שרצו לקנות אותם. המוכר אמר לי: 'תני להם לקנות אחד', ואני אמרתי: 'לא, לא, לא. אני צריכה כל דג'. חזרתי עם זה לבנות ואמרתי להן: 'תקשיבו, אני חייבת להשיג עוד. זה חייב להיות שמלה'. ומשם בעצם התחיל הפרויקט. השמלה הזאת הייתה נקודת הפתיחה שלי. שמלה שתביא לי מזל טוב כנגד עין הרע ותשמור עליי לאורך כל התהליך של פרויקט הגמר."
עד החוט האחרון
אף על פי שהקהל הגיב בהתלהבות ומצלמות נשלפו עם עליית הדגמים למסלול, חיון מעידה על עצמה כמי שמלווה בביקורת עצמית כמעט בלתי פוסקת. "זו הביקורתיות שלי. עד החוט האחרון אני אבקר את עצמי", היא מודה. "בתצוגה הראשונה אני מסתכלת על המסך ואומרת: 'אוי ואבוי, זה נראה נורא. הכתפייה נפלה לה, זה נורא'. לא משנה כמה יגידו לי שזה טוב. אני יודעת שזה טוב, אבל תמיד אני רוצה את האישור. מצד אחד אני כן בטוחה בעצמי, מצד שני זה עדיין לא מובן מאליו מבחינתי שמישהו מבחוץ יאהב וייתן לי מחמאות."
התשוקה לעיצוב אופנה ולאמנות נטועה בה עוד מילדות והיא חלק בלתי נפרד מהבית שבו גדלה. אמה למדה עיצוב ועבדה בעבר בגוטקס, ואחותה הגדולה, שרון טל, למדה אף היא בשנקר ובהמשך הפכה למעצבת הראשית ומנהלת הקריאייטיב של משכית.
"אימא שלי תמיד הייתה תופרת לנו את השמלות לבלט. אמנות תמיד הייתה בבית. היא לימדה אותי לצייר מגיל קטן והבית תמיד סבב סביב אופנה. בכל ארבע השנים האלה הרגשתי שאני מגשימה איתה את החלום שלה תוך כדי שאני מגשימה את שלי. היא הייתה יושבת איתי גם עד שש בבוקר לתפור", מספרת חיון בהתרגשות.
"אחותי שרון טל למדה בשנקר, ואני זוכרת שבגיל עשר ישבתי בתצוגת הגמר שלה ואמרתי לעצמי: 'אני חייבת להיות שם. אני חייבת גם להציג'. גם בתיכון הייתי אומרת לאנשים: 'לא אכפת לי מהפסיכומטרי, אני לא צריכה את זה לשנקר'. ידעתי מגיל צעיר שאני רוצה לעשות את זה."
הפעם הראשונה שבה שנקר אמר לא
אלא שהדרך לחלום לא הייתה ישירה. בפעם הראשונה שניסתה להתקבל למחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, חיון נדחתה. "לא התקבלתי לשנקר בפעם הראשונה, ולדעתי זה היה בגלל חוסר הביטחון שהיה לי", היא מספרת. "הגעתי לראיון, אמרו לי 'תספרי על עצמך', ואני כזה: 'קוראים לי גל', ולא דיברתי. הבאתי שמלה מיוחדת שעבדתי עליה חודשים, ולא הייתה הלימה בין מה שהצגתי לבין האישיות שהבאתי לחדר. אני זוכרת שנשבר לי הלב ואמרתי: 'אין, אני לא מנסה שוב'."
אבל החלום היה חזק יותר מהאכזבה. "אחרי שנה החלטתי שאני חוזרת לנסות, כי אני לא מוותרת על החלום הזה, והתקבלתי. אני מרגישה שדווקא הדבר הכי גדול שלקחתי משנקר, מעבר לללמוד לעצב ולתפור, הוא הביטחון שיש לי היום. גל של שנה א' לא ידעה לעמוד מול שני אנשים ולדבר. היום, אחרי ארבע השנים האלה, לא רק שאני יודעת לדבר, אני גם יודעת לעמוד על שלי ולהילחם על מה שאני רוצה."
עם האבנים לממ"ד
שנות הלימודים של המחזור הזה התקיימו בתוך מציאות ישראלית מורכבת של מלחמה ואזעקות. עבור חיון, דווקא העבודה האינטנסיבית על הקולקציה הפכה למקום מפלט. "לי התקופה הזאת הייתה בריחה. במלחמה האחרונה זה הציל את הקולקציה", היא מספרת. "בגלל העבודות הידניות שלוקחות המון זמן, מהאזעקה הראשונה ישבתי ועבדתי כל המלחמה. זה פשוט גרם לי לא להיות נוכחת בלופ הזה של המלחמה. הייתי כל כך מושקעת בדגמים שלקחתי את זה למקום של 'יאללה, יש לי עוד זמן לעבוד'.
"הבאתי את המשפחה שלי, חברות והשכנות לעזור לי להדביק אבנים. כשאתה עושה משהו שאתה אוהב אתה שוכח מהכל. לקחתי איתי את הדברים לממ"ד והמשכתי להדביק אבנים. זה הציל אותי מהתקופה הזאת."
מאחורי הקלעים היא מעדיפה שקט
יש דיסוננס כמעט מוחלט בין הבגדים הדרמטיים, העשירים והמפוארים שחיון מעלה על המסלול לבין האופן שבו היא בוחרת להתלבש בחייה האישיים. "אני אוהבת להיות מאחורי הקלעים", היא אומרת. "אני יכולה למצוא איזה פיס מהמם ולא בהכרח אשים אותו, כי אני פחות אוהבת את תשומת הלב. תני לי את הרגוע. יכול להיות שבגלל זה אני מעצבת נורא משוגע. שם אני מתפרעת ובציבור אני ברגוע שלי, מתלבשת הכי רגיל בעולם."
אבל כשהיא מעצבת לאחרות, הגוף הנשי נמצא בלב העבודה שלה. "נורא חשוב לי שהדגמים יחמיאו ויעצימו את הגוף הנשי. תמיד יש את הדגש על המותן הצרה או הכתף הרחבה שמעצימה. חשוב לי שמי שתלבש את זה תרגיש יפה ונחשקת."
החלום הוא הרבה יותר גדול מתצוגת גמר
כעת, כשהיא עומדת לקראת חתונה עם בן זוגה רועי ולפני הצעדים הראשונים שלה כבוגרת בעולם האופנה, חיון כבר מסתכלת קדימה. "החלום הראשון הוא סטאז' בחו"ל, לחוות חוויה מטורפת, ואז לעבוד בארץ ולראות איך אני מתפתחת", היא אומרת. "החלום בסוף הוא עסק משלי של כלות, ערב ושטיחים אדומים. בחו"ל החלום שלי הוא להלביש את קנדל ג'נר או את זנדאיה." את מקורות ההשראה שלה היא מוצאת קרוב לבית וגם בבתי האופנה הגדולים בעולם. "אני שואבת המון השראה כמובן מאחותי שרון טל, המעצבת של משכית, מאלון ליבנה, מסקיאפרלי ומאלכסנדר מקווין, ובעיקר מבתי אופנה שמתעסקים בעבודות יד."
ארבע שנים אחרי שנכנסה לשנקר עם הרבה חלומות ופחות ביטחון, גל חיון יוצאת ממנו כשהשפה שלה כבר ברורה הרבה יותר. בין דגי הזהב, האבנים שהודבקו בממ"ד והזיכרונות מהבית, היא הצליחה להפוך מורשת אישית לבגד ולבגד לרגע שאי אפשר היה להתעלם ממנו. "אני מקווה שזה יימשך ככה", היא מסכמת. "שאני אמשיך ליצור, אהנה מהדרך ואמשיך להגשים את החלומות שלי."
קרדיטים
קולקציית גמר
Fashion designer @galhayun_
Photography @yarden.eshel
Hair Design @linoyaramy_hairstyle
Makeup Artist @mmakeupbylenny
Styling @agambaruch__ @ramabaror
לוק שמלת כלה
Fashion designer @galhayun
Photography @yarden.eshel
Hair Design @ay_hair_studio
Makeup Artist @hadas_dimri_makeup
Model @gayalod
לוק עור
Photography @shay_arbel
Styling @maayan191
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
מגזין אופנה ישראלי – הבית של האופנה בישראל
אופנתי. חברתי. ישראלי.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל