מגזין חגי תשרי תשפ"ז ב-Fashion israel
- ראיון מרתק עם פרופ׳ לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב באוניבסיטת חיפה
- הפקת אופנה עם השחקנית תאיר בוחבוט
- הפקת אופנה עם קים צ׳ורילוב, משפיענית ויוצרת תוכן
- הפקת אופנה עם הודיה ברקן. מיכל נגרין נולדת מחדש
- הפקת אופנה עם הזמרת אופירה שופן
- לירז דוד, אוטוריטת הבשמים של ישראל עם הניחוחות שיעשו לכם את החג
- כוהנת הוינטג׳, חן הלברטל – טור אופנה מיוחד לשנה החדשה
אחרי יותר מ-15 שנות קריירה, דרך שנקר, ניו יורק, פריז ועבודה לצד ג'ון גליאנו, ליהי הוד הפכה שם ישראלי לבית אופנה בין-לאומי. אבל מאחורי הקוטור, החנויות והמסלול בניו יורק נמצא סיפור גדול יותר על נשים, התבגרות, אמהות, יצירה והיכולת להמציא את עצמך מחדש
צילומים: טלי וסילבסקי talithad_ph@
הראיון צולם במלון פיורי 41, מרשת מלונות אדם fiori.41.by.adam.hotels@
בתצוגת המסלול הראשונה שלה בניו יורק, ליהי הוד הייתה יכולה לעשות את הדבר המתבקש: לפתוח בכלה. במקום זאת היא שלחה אל המסלול אישה הרה וילדה קטנה. זו הייתה בחירה כמעט קולנועית, אבל בעיקר הצהרת כוונות. אחרי יותר מ-15 שנה של שמלות כלה, קוטור, שבועות אופנה, קניינים ושווקים בין-לאומיים, הוד רצתה לדבר על מה שנמצא מתחת לשמלה. על האישה. על ההתבגרות. על אמהות. על זיכרון, המשכיות ובחירה. "אני מרגישה שזה מעבר לשמלה", היא אומרת לי במהלך השיחה, והמשפט הזה הולך איתי הרבה אחרי שהראיון מסתיים. כי אפשר לספר את הקריירה שלה דרך שנקר, ניו יורק, פריז, ג'ון גליאנו, שתי שמלות כלה שנולדו כמעט במקרה והפכו לבית אופנה שנמכר בעולם. אבל הסיפור המעניין באמת הוא איך ילדה שגזרה כל דבר שמצאה בבית הפכה למעצבת שמבינה היום שהחומר החשוב ביותר שאיתו היא עובדת אינו תחרה, טול או משי. הוא החיים עצמם.
"הייתי גוזרת ומעצבת כל דבר מחדש"
הוד גדלה בתל אביב, הצעירה במשפחה שבה יצירה כבר הייתה נוכחת. אחיה הבכור בחר באמנות, אבל אצלה הדברים התחילו הרבה לפני שהייתה להם הגדרה מקצועית. היא חוזרת אל שנות ה-80 ואל שעות אחר הצהריים שבהן ילדים פשוט נדרשו להעסיק את עצמם. "הייתי גוזרת ומעצבת כל דבר מחדש", היא מספרת. בגדים של ברביות, גרביים, חולצות, אפילו ספרים. בין חוג קרמיקה לחוג אמנות היא פירקה והרכיבה את העולם שסביבה מחדש. בדיעבד, קל לראות שם את המעצבת העתידית. לא ילדה שחיכתה שמישהו ייתן לה חומרי יצירה, אלא אחת שהסתכלה על מה שכבר קיים ושאלה מה עוד אפשר לעשות איתו.
"זו הייתה אחת המתנות הכי מדהימות שיכולתי לקבל"
בגיל 21 הגיעה לשנקר. בין השנה השנייה לשלישית יצאה להתמחות אצל אלי טהרי בניו יורק. אלה היו שנים שבהן האינטרנט עדיין לא הפך כל סטודנט לסיור וירטואלי תמידי בתוך תעשיית האופנה העולמית. ניו יורק הייתה באמת עולם אחר. פתאום משרד בשדרה החמישית, עקבים לעבודה, קצב של תעשייה אמיתית וצוות עיצוב שפועל יום אחרי יום. היא עבדה בצמוד ל-קובי הלפרין, שהפך לחבר קרוב, ונכנסה לראשונה אל תוך המכונה המקצועית שמאחורי הבגד. "זו הייתה אחת המתנות הכי מדהימות שיכולתי לקבל", היא אומרת. שלושה חודשים אינטנסיביים שלימדו אותה דברים שכיתה לבדה לא יכולה ללמד. איך רעיון הופך למוצר, איך צוות עובד, איך מקבלים החלטות, ואיך יצירתיות מתקיימת בתוך מערכת שיש לה קצב, שוק ולוחות זמנים.
"החיים שלי זה צירוף של מקרים"
פרויקט הגמר שלה בשנקר, שנולד בהשראת טקסט של חורחה לואיס בורחס, כמעט לא הוגש. בדקה האחרונה הוד הייתה משוכנעת שהוא אינו מייצג אותה ורצתה לגנוז אותו. ראש החוג והמנחה שלה התעקשו אחרת. הפרויקט נשלח לתחרות ITS, התקבל, ומשם נפתחה הדרך לפריז. כשאני שואל אם זו הייתה נקודת מפנה שהיא ידעה לזהות בזמן אמת, היא צוחקת על עצם הרעיון. "החיים שלי זה צירוף של מקרים". לא תוכנית קריירה מפוארת ולא רשימת יעדים מסודרת. דלת נפתחה, היא נכנסה. לעיתים גם כשהייתה בטוחה שהיא מעדיפה לסגור אותה.
"זה מעבר לחלום"
אחרי הלימודים הגיעה לפריז ולעבודה בסביבתו של ג'ון גליאנו, בתקופתו בדיור. היא מתארת מקום שנראה מבחוץ כמעט בלתי אפשרי, סטודיו קסום החבוי ברחוב אפור, ובתוכו עולם שבו חומר, מלאכת יד ודמיון כמעט אינם כפופים למגבלות הרגילות. "זה מעבר לחלום", היא אומרת. העבודה נמשכה מן הבוקר עד שעות הלילה המאוחרות. הם פיתחו רעיונות, ניסו חומרים ועבדו על תצוגות שהוד ראתה אחר כך בדיור, במגזינים ועל המסלול. אבל הדבר המרכזי שלקחה משם אינו טכניקה מסוימת. "היכולת לדייק דברים מהמחשבה הכי עמומה ואפלה שיש לך בראש, להביא את זה לתוך אופנה, להביא את זה לתוך בגד חי". זו אולי אחת ההגדרות היפות ביותר שלה לעבודת מעצב: לקחת משהו שעדיין אינו ברור אפילו לך, ולתת לו גוף.
"אני לא מצטערת על שום דבר. הפנים קדימה"
הציעו לה להישאר ולעבוד בדיור. היא חזרה לישראל. האם זו הייתה החמצה? הוד אינה משתפת פעולה עם המשחק הזה. "החיים הם כזה דלתות מסתובבות", היא אומרת. בוחרים דלת אחת ומשאירים משהו אחר מאחור. פריז עדיין מרגישה לה כמו בית כשהיא חוזרת אליה, אבל האהבה למשפחה, לבית ולחיים בישראל החזירה אותה לתל אביב. "אני לא מצטערת על שום דבר", היא אומרת. "הפנים קדימה". משפט שקל לומר וקשה הרבה יותר לחיות לפיו, במיוחד בקריירה שבה כל הצלחה גוררת מיד את השאלה מה היה קורה אילו בחרת אחרת.
"זה היה באמת לעצב את הפנטזיה"
שמלות כלה לא היו חלק מן התוכנית. שתי חברות ביקשו ממנה לעצב עבורן שמלות. הראשונה נתנה לה כמעט חופש מוחלט, כולל מה שהוד מתארת בחיוך כ"צ'ק פתוח" בחנות בדים אגדית ברחוב אלנבי. החברה השנייה אמרה לה בפשטות: "Do whatever you want". לא היו לה אז התופרות, הצוות או המנגנון שיש לה היום. חלק מן העבודה נעשה כמעט בידיים שלה. אבל החופש היה מוחלט. "זה היה באמת לעצב את הפנטזיה". שתי שמלות שנולדו מתוך אינטימיות וחברות הפכו לנקודת הכניסה שלה אל תחום שבאותן שנים דווקא לא נחשב בעיניה לפסגת השאיפות של בוגר שנקר.
"באנו עם גישה חדשה"
ב-2005, כשהוד סיימה את לימודיה, שמלות כלה בישראל נתפסו בעיני סטודנטים רבים כעולם מסחרי יותר ופחות כמרחב לאופנה ניסיונית. היא עצמה לא דמיינה שתמצא שם את דרכה. אבל דווקא במקום שאחרים רצו להתרחק ממנו היא זיהתה אפשרות לשנות. "הרגשתי שיש לי משהו לתרום ולשנות דווקא בתעשייה הזאת שכולם נגעלים ממנה". היא מדגישה שלא הגיעה לשמלות כלה משום שזיהתה שם "את הכסף הגדול". היא פשוט אהבה את התחום והרגישה שהזמן בשל למבט אחר. "באנו עם גישה חדשה", היא אומרת. היא מזכירה גם את אלון ליבנה כחלק מן הדור ששינה באותן שנים את השפה המקומית. לא בהכרח משום שכל מה שהיה קודם היה רע, אלא מפני שנכנסה אסתטיקה חדשה, צעירה ורעננה. פתאום שמלת כלה יכולה הייתה להיות גם אופנה.
"הקמתי את העסק הזה באמת מאפס"
המיתולוגיה של בתי אופנה אוהבת לדבר על השראה. עסקים אוהבים מספרים. הוד נאלצה ללמוד את שניהם. "הקמתי את העסק הזה באמת מאפס, מכלום", היא אומרת. לא היה הון משפחתי שחיכה להפוך לסטודיו, ולא תוכנית עסקית מפוארת. העסק דווקא הצליח במהירות, אולי מהר מדי. היו חודשים עם כמות עצומה של כלות, צוות שהגיע לכעשרים עובדים וצמיחה שלא לוותה במערכת שתדע להחזיק אותה. עד שהגיעה השיחה עם רואה החשבון. העסק אולי נראה מצליח, אבל המספרים סיפרו סיפור אחר. נותר בערך חודש לפני שהמצב יהפוך בלתי אפשרי. ואז הגיעה הקורונה. עבור תעשיית החתונות זו הייתה קטסטרופה, אבל עבור העסק שלה היא הפכה גם להזדמנות לעצור, לנקות, להתייעל ולבנות מחדש. "ומשם צמחנו". זהו הצד הפחות פוטוגני של אופנה, תופרת שמאיימת לעזוב באמצע היום, שמלה שלא הצליחה, כרטיס אשראי שכבר קשה להעביר בו הוצאה נוספת. כל אלה נמצאים מאחורי התמונה המושלמת.
"ערך אתה לא יכול לקנות בכסף"
בעולם שבו שמלה מצולמת בבוקר וגרסה שלה יכולה להופיע במקום אחר כמעט מיד, אני שואל אותה מה הופך שמלה לליהי הוד. התשובה שלה מעניינת משום שהיא כמעט אינה מדברת על השמלה. יש אתר, אינסטגרם, שפה, קהילה. "אני מרגישה שזה מעבר לשמלה". היא מודעת להעתקות, רואה את העבודות שלה משוכפלות במקומות אחרים ואינה מבזבזת על כך יותר מדי אנרגיה. "אין שום בעיה להעתיק", היא אומרת כמעט באדישות. מה שמפריע לה הוא מצב שבו כלה קונה חיקוי מתוך מחשבה שהיא לובשת שמלה שלה. כי מבחינתה הקשר עם האישה הוא חלק מן המוצר. "אני באמת חושבת שהיום אני מוכרת איזשהו ערך לכלות שלי וחיבור רגשי". שמלות יפות, היא אומרת, יש בכל מקום. "ערך אתה לא יכול לקנות בכסף, ולא כל אחד יכול לייצר אותו".
"אני נפגשת עם כל הכלות שלי"
כאן מתגלה אולי הפרט המפתיע ביותר ביחס למותג בין-לאומי: הוד עדיין נפגשת בתל אביב עם כל הכלות שפונות אליה. לא רק עם מי שכבר סגרה עסקה. עם כולן. "זה נשמע מטורף, אבל זה ככה". יש בזה שליטה, היא מודה, אבל יש בזה גם משהו עמוק יותר. הכלה אינה רק לקוחה שמזמינה שמלה. היא בוחרת במעצבת שתלווה אותה ברגע טעון בחיים. לאורך כמה חודשים הן נפגשות שוב ושוב למדידות, מדברות על נעליים, תכשיטים, גוף, משפחה וחרדות. הוד התחילה את העסק כשהייתה בת 26, כמעט בגילן של הכלות. היום, בגיל 46, היא רואה אותן ממקום אחר. "אני היום באה ממקום מאוד מאוד בוגר ושלם ומכיל". השנים לא רק שינו את העיצוב שלה. הן שינו את הדרך שבה היא מסתכלת על האישה שנכנסת לתוכו.
"אתה באמת מבין שחתונה זאת המשכיות"
ואז השיחה מגיעה לרגע שבו שמלת כלה מפסיקה להיות מוצר באופן כמעט מוחלט. הוד מספרת על כלה שהגיעה עם אמה, שמשפחתה נפגעה בצורה קשה ב-7 באוקטובר. דרך הסיפור הזה היא פתאום מבינה את החתונה לא רק כשמחה, אלא כהמשך של בית שנשבר. "אתה באמת מבין שחתונה זאת המשכיות", היא אומרת, וקולה נשבר כמעט יחד עם המילים. כאן קל להבין למה היא מתעקשת על הקשר עם הנשים עצמן. שמלה יכולה להיות יפה, אפילו יוצאת דופן. אבל ברגע כזה היא הופכת לעדות לכך שהחיים ממשיכים.
"זה מוזר לי. זה הזוי"
מאז 2014 היא מציגה את הקולקציות שלה בשבוע אופנת הכלות בניו יורק. היום השמלות נמכרות ברחבי העולם, ובניו יורק מתווסף גם עוגן פיזי חדש. היא מספרת על ההליכה בצ'לסי ועל התחושה המוזרה לראות את השם שלה כתוב במקום שנמצא אלפי קילומטרים מתל אביב. "זה מוזר לי. זה הזוי". אפילו בישראל אין לה חנות במובן הקלאסי, אלא סטודיו. בניו יורק תהיה לה חנות. והיא מבהירה מיד: היא לא עוברת לשם. "הבית שלי הוא פה". אולי זה אחד הדברים שמאפיינים את כל הדרך שלה. העולם הולך ומתרחב, אבל נקודת המוצא נשארת ברורה.
"אני באמת לא האמנתי"
באפריל העלתה בניו יורק את תצוגת המסלול הראשונה שלה. 150 קניינים ואנשי תקשורת הוזמנו. כ-400 הגיעו. הוד מודה שהסיטואציה כמעט בלתי אפשרית עבורה דווקא משום שהיא ביישנית מאוד. המחשבה שאנשים הגיעו במיוחד בשבילה "גומרת" אותה, כדבריה. אפילו ביום התצוגה, כשהכיסאות כבר היו מוכנים, היא עצמה יצאה לקנות פרחים כי משהו בחלל עדיין לא הרגיש לה נכון. מאחורי הקלעים סיפר לה הצלם שכל הרחוב מלא באנשים שממתינים להיכנס. "אני עד הרגע האחרון לא האמנתי. אני באמת לא האמנתי". יש משהו מקסים בפער בין מותג שכבר פועל בעולם לבין האישה שעומדת מאחוריו ועדיין מתקשה להפנים שכל התור הזה הגיע בגללה.
"בסוף אתה רוצה להעביר סיפור, מסר, חוויה וחיבור רגשי"
את התצוגה היא פתחה באישה הרה ובילדה, לא בכלה. זה היה המפתח. המסלול לא נבנה רק סביב שמלות, אלא סביב מעגל החיים הנשי. הוד מכירה את העולם הזה לא רק כמעצבת. היא יושבת עם נשים, מקשיבה להן, רואה אמהות ובנות, מלווה רגעים של חרדה ושמחה. אחרי התצוגה ניגשו אליה נשים בוכות. אחת סיפרה שאיבדה את אמה. אחרת דיברה על חתונה שהאם לא זכתה להיות בה. רק אז, היא אומרת, הבינה עד כמה המסר הגיע בדיוק למקום שאליו כיוונה. "בסוף אתה רוצה להעביר סיפור, מסר, חוויה וחיבור רגשי". זה המשפט שמרחיק את העבודה שלה מן הרעיון ששמלת כלה היא רק אובייקט יפה. עבור הוד, הבגד הוא כלי שמחזיק סיפור.
"אנחנו באמת טובים"
בשנים האחרונות הפכו מעצבי שמלות כלה ישראלים לנוכחות בולטת בשוק הבין-לאומי. הוד אינה נזהרת במיוחד כשהיא מתבקשת להסביר למה. "יש בנו איזושהי אסתטיקה מאוד מאוד גבוהה ומאוד מאוד קפדנית". היא רואה מותגים בעולם משתמשים בצלמים ישראלים, בלוקיישנים, בדוגמניות ובשפה האסתטית שנולדה כאן. מבחינתה זה כבר אינו מקרי. "אנחנו פשוט טובים. אנחנו באמת טובים". אין כאן הצטנעות מזויפת, אבל גם לא התרברבות. יותר הכרה בכך שמשהו שהתחיל כתעשייה מקומית הצליח לייצר קוד חזותי שהעולם למד לזהות.
"להוציא את עצמך מחדש זה נורא קשה"
הצלחה אינה פותרת את הבעיה של היוצר. היא מחמירה אותה. אחרי שהעלתה את התצוגה הראשונה, הוד כבר שואלת את עצמה מה תעשה בשנייה. "איך אני אצליח לרגש ולהפתיע?". היא יודעת כמה קל לחזור על נוסחה שעבדה. "להוציא את עצמך מחדש זה נורא נורא קשה". כרגע החנות בניו יורק נותנת לה אתגר חדש ומרחב להתנסות. היא מפתחת גם קו של נרות וריחות לבדים, רעיונות שרצתה לממש במשך שנים ומקבלים עכשיו מקום. לא כל צעד צריך להיות עוד שמלה. לפעמים הרחבת בית אופנה היא גם הזכות לאפשר לעולם שלו להתפשט אל ריח, חלל וחוויה.
"אני כן מקשיבה. פעם הייתי אומרת, מה פתאום"
הוד אינה מנסה לשמר את דימוי המעצבת הטהורה שיושבת בחדר ומסרבת להקשיב לשוק. הקניינים שלה שולחים הודעות, אומרים מה חסר, מבקשים עוד ממשהו שנמכר. והיא מקשיבה. "זה אחד הדברים גם בחוזקות שלי, להקשיב למה שאנשים רוצים ולא לעשות רק מה שבראש שלי". פעם, היא אומרת, הייתה מגיבה אחרת. "מה פתאום". היום היא מבינה שמותג בין-לאומי זקוק גם להקשבה. הבגרות שלה כמעצבת נמצאת בדיוק במתח הזה, לדעת מתי להגן על רעיון ומתי לאפשר למציאות ללמד אותך משהו.
"אני קמה בבוקר ונורא כיף לי לעשות את מה שאני עושה"
אחרי יותר מ-15 שנה, עסק בין-לאומי, קניינים, נקודות מכירה, ניו יורק וצוות, אני שואל אותה איך היא מודדת היום הצלחה. כסף? נכסים? גודל העסק? כל אלה קיימים, היא אומרת. אבל אז מגיע המדד שלה. "בסוף הצלחה זה שאני קמה בבוקר ונורא כיף לי לעשות את מה שאני עושה". היא עדיין קמה עם "פאשן מטורף", במילים שלה, לעבודה. בתוך תעשייה ששוחקת אנשים במהירות, המשפט הזה אולי מרשים יותר מכל נתון מכירות.
"אני היום הרבה יותר חומלת"
הוד של היום אינה המעצבת שהייתה בגיל 26. "זה מסע ההתבגרות שלי האישי", היא אומרת. היא הרבה יותר חומלת כלפי הכלות, מבינה אחרת את ההתרגשות ואת המשקל שהן מביאות איתן לחדר המדידות. "אני איתן. אני מתרגשת איתן". התבגרות, מבחינתה, לא החלישה את המבט העיצובי. היא הוסיפה לו שכבה. יכולת לראות לא רק אם השמלה יושבת נכון, אלא מי האישה שנמצאת בתוכה.
"כשאני ארגיש שמיציתי, אני אפתח חנות פרחים קטנה"
לקראת סוף השיחה אני מנסה למצוא את החלום המקצועי שעוד לא קיבל ביטוי. אולי תחום חדש. אולי פנטזיה אופנתית שהיא עדיין שומרת לעצמה.
"לא", היא עונה.
ואז מגיעה התמונה האחרונה, כמעט מושלמת מדי מכדי להמציא אותה.
"כשאני ארגיש שמיציתי, אני אפתח חנות פרחים קטנה".
היא מדמיינת את עצמה קמה בחמש בבוקר, נוסעת לקנות פרחים ועושה זרים.
אחרי שנקר, ניו יורק, פריז, גליאנו, דיור, אלפי כלות ותצוגה שהביאה מאות אנשים לרחוב במנהטן, ליהי הוד עדיין אינה שם.
היא עדיין לא מיצתה.
ואולי זו הסיבה שהסיפור שלה נמצא עכשיו במקום המעניין ביותר שלו. היא כבר אינה צריכה להוכיח ששמלת כלה יכולה להיות אופנה. את זה היא ודור שלם של מעצבים ישראלים כבר שינו. האתגר שלה היום עמוק יותר: ליצור עולם שאישה רוצה להיות חלק ממנו גם אחרי שהיא מסירה את השמלה.
כי כמו שהיא אומרת בעצמה, זה כבר מעבר לשמלה.
מגזין אופנה – Fashion Israel
אי מייל: fashionisrael.nag@gmail.com
אינסטגרם: fashionisrael.mag@
וואטסאפ: 050-7368167
עורך ראשי: אפי אליסי
עורכת אופנה: shaniaqua@
מגזין אופנה ישראלי – הבית של האופנה בישראל
אופנתי. חברתי. ישראלי.