הדר גולדין הזכיר לי כמה חשוב לאהוב. פשוט לאהוב

---

יום השואה ולגבורה ה׳תשפ"ו

---

ביום השואה, תוך דפדוף בתמונות מהמסע לפולין, הילל בן אור חוזר אל רגעים של כאב, זיכרון ואובדן. דרך סיפורו של הדר גולדין ז"ל הוא מבין מחדש מה באמת נותר מול המוות, אהבה, ורק אהבה, כאקט אנושי של ניצחון פנימי עמוק

בנובמבר האחרון חזרתי מהמסע לפולין. משום מה הייתי בטוח שזה היה לפני יותר משנה. משהו במלחמות מעביר את הזמן מהר מדי. בכל אופן, הייתי בתפקיד הצלם, ומאידך כל הזיכרונות אצלי בענן שאני כבר לא משתמש בו, עם עשרות אלפי תמונות שצילמתי מתחילת דרכי כצלם. יש שם אוצרות שמעולם לא נפתחו, וייתכן שלעולם לא ייפתחו. אם אני מת בטעות, תוודאו שעברתם על הכול ותעשו איזו תערוכה אולי.

יום השואה הגיע, והאמת היא שבכלל לא היה לי מושג שזה היום. יצאתי החוצה וראיתי שהכול סגור. גם אז לא הבנתי. וכשאני אומר "הכול סגור", אני מתכוון לבית הקפה היחיד ביישוב שלי שהיה סגור. האסימון נפל רק כשעצרנו את הלימודים. אני לומד בערב. בכל אופן, יום השואה היום. פתחתי את הארכיון כדי למצוא תמונות מהמסע שכל כך חיכיתי לצאת אליו, ושכל כך נהניתי בו.

בדפדוף בתמונות נזכרתי לאט בתמונות שהכי אהבתי מהמסע, התמונות שהכי תפסו אותי. מעבר לתמונות שמספרות את רגעי הרגש, שלא ידעתי שיש בכמות ובעוצמה כזו לאנשים מסוג בן, היו רגעים אחרים. רגעים שהם ספק ניצחון, ספק תקווה, עצב, כאב וזיכרון. רגעים כאלה שהם לאומיים יותר. כאב אוניברסלי.

בדפדוף בתמונות, אחרי חודשים, הבנתי כמה המסע הזה היה משמעותי עבורי. מה זה כאב אמיתי, וכמה העולם הזה נורא בלי אהבה.

הרעים תמיד יישארו רעים. אין מה לצפות מהם. הם גרמנים והם נאצים, ברור שהם רעים, לא מעניין. זה לא הנושא. רוצים להרוג את כולנו, מרגש ממש, חדשות מרעישות.

כשאני מצלם הלוויה או אירוע בסגנון הזה, הכאב, ומה שגורם לי לבכות תמיד, זה לא המוות עצמו. זה לא הרצח. זה לא מפתיע אותי. רוע ידוע מראש. מה שגורם לי לבכות זה דווקא האהבה שנגדעה. הרצח הוא נורא, אני לא ממעיט בכאב ובאכזריות שבו לרגע, אבל אני חושב על אמא שקרעו ממנה תינוק. על אהוב שלא יחזור. על הנקודה הזו שכל כך רוצה פשוט לחבק שוב, להרגיש שוב. אני חושב על אהבה בין בני זוג שפשוט, ברגע אחד, איננה.

המוות אולי פחות מעניין מהרגע של הקריעה, מהרגע הזה של הניתוק, מהרגע שבו קצינים דופקים בדלת, מהרגע שבו אתה יודע שחצי מהלב שלך כבר לא קיים ולא ישוב עוד. אולי כאן כבר קרה הרצח. אולי מכאן כבר אין עוד תקווה. אי אפשר לחיות עם חצי לב.

אחד המדריכים שלנו במסע היה מורה ומחנך של הדר גולדין הי"ד. הוא היה בפולין עם תלמידים אחרים בהלוויה הראשונה שלו, כשהודיעו שנרצח בשבי חמאס במבצע "צוק איתן". אז הייתי בן שש. ובכל מסע מחדש, מאז חטיפתו והירצחו, המדריך לוקח את התלמידים לקרון שבו כתב הדר מכתב להוריו, מקריא אותו, מזכיר את הדר, את האישיות שלו ואת פועלו.

הגיע תורנו.

שמעתי את הסיפור שלו, ראיתי את התמונה שלו וקראתי את המכתב. ואז "אבא" של אביתר בנאי ברקע. שימו ותקראו.

סגן הדר גולדין ז"ל כתב להוריו, בעת מסעו בפולין, שהוא יושב בקרון שילוחים, בפינה, וחושב על כל אותם ילדים ואנשים יהודים שנקרעו מביתם וממשפחתם בלי לדעת לאן הם הולכים. מול המקום הזה, הוא כתב להם, בזכותם הוא דווקא יודע לאן הוא הולך. למדינת ישראל. למדינה שלו ושלנו. מהמקום הזה הוא כתב להם תודה. תודה על מה שבנו בו, על ההדרכה, על האהבה, על הכוח לקום כשנופלים, ועל תחושת השליחות שהעבירו לו מהיום שנולד. והוא חתם באהבה פשוטה, עמוקה, של בן להוריו, אהבה שנשארת בלב גם כשהמילים לא תמיד נאמרות.

אנחנו, בעקבותיו, גם היינו צריכים לכתוב מכתב. איך אפשר לחשוב בכלל. התמונה של הדר נכנסה לי לנשמה. זה תמיד הכי יפים שנהרגים. זה תמיד הכי טהורים. וזה לא הוגן. בטח הוא אהב מישהי, ואין. בטח היו יכולים להיות לו הילדים הכי יפים בעולם, והוא בטח היה האבא הכי טוב בעולם. ובטח יש לו נשמה כזאת, שכולם כל כך אוהבים אותו, אבל אין הדר. הוא רק זיכרון.

ובטח אמא שלו כל כך רוצה רק לחבק אותו, אבל אין. ובטח אבא שלו רק רוצה לשבת איתו בשבת על איזה דף גמרא, את החיים הפשוטים האלה שהיו, שאהבה היא מושגת ולא צריך לחשוש לאבד אותה. לא לרדוף, רק להיות.

אבל כשאין, כשזה נגמר, אולי לא אהבנו מספיק. ומה וכמה אהבה היינו נותנים אחרת.

פתאום אנחנו מבטיחים לעצמנו לאהוב כפליים. אני לפחות הבטחתי לאהוב כפליים. כי זה באמת המוצא האחרון שלנו. מעבר למוות, מעבר למחנה ההשמדה, רק אהבה נותרת. אהבה היא ההפך הגמור מהאידיאולוגיה הנאצית. אהבה היא הניצחון שלי עליהם.

המסע הזה, השואה הזאת, המחנות האלה, אירופה האפורה, הקרה, היפהפייה והקודרת הזו, הזכירו לי מה חשוב בעולם ומה נותר אחרי הנורא מכל. אהבה. פשוט אהבה.

משם, מתחנת הרכבת שבה הדר ואנחנו כתבנו את המכתבים, עלינו לאוטובוס אל שדה התעופה. שמונה שעות נסיעה. במהלכה המדריך הודיע, הדר גולדין הושב לקבורה בארץ ישראל.

את ההלוויה השנייה של הדר המדריך גם פספס, והפעם איתנו.

הדר נכנס לי עמוק ללב. הוא מזכיר לי כמה חשוב לאהוב. פשוט לאהוב, לזכרו.