מגזין אופנה: ״עידו בן חורין״

Efifo – מגזין אופנה ישראלי

 מזה כמה שנים שעידו בן חורין הולך בדרך חדשה בחייו, לאחר שנגנב ממנו כל כספו, הוא נאלצץ להתמודד עם קשיים שלא הכיר. המציאות הנושכת שהפשיטה אותו מהנוצות הישנות, הפגישה אותו עם עצמו.רק לפני מספר חודשים שב לצייר לראשונה מזה שנים רבות. בימים אלה הוא מציג בגלריית האמנים בקניון רמת אביב יחד עם האמנים: אן שלכטר-דגן ומאיה חימוביץ'

 

 

מאת: אפי אליסי, עורך ראשי – Efifo

עידו בן חורין, יליד חיפה (1959), בוגר תואר שני באוניברסיטת בוסטון (מנהל עסקים) החל את דרכו ככלכלן בבנק לאומי לישראל. בהמשך – עבד כפרסומאי ב׳אריאלי׳, מסעדן (SUSHIDO, CAFE MIA) ובעל בית אופנה (MIZO). לאחר משבר כלכלי, ומסע רוחני עמוק בעקבותיו, החל לצייר, ומיקד את נושאיו בדמויות קשות יום של הומלסים בסביבתו, נגני רחוב, פליטים ועוד דמויות ססגוניות משולי החברה. בעבודותיו, מביא עידו בן חורין את הקושי, הקונפליקט ומציב מולו דרך אופטימית שמובילה אל מחוץ למעגל הקשיים לעולם אחר שנראה טוב יותר. האנשים ה"שקופים" אליהם אנו לא מעניקים מבט שני לרוב, קיבלו בציורים את מרכז תשומת הלב. לעיתים הם מצוירים בגווני שחור לבן ואף בשקיפויות המדגישות את השוני, הניתוק וחוסר הנוכחות שלהם בחיינו. בניגוד לכך הייצוג של הדמויות בציור הוא בתיאורם בצורת עתירת רגש ומבע, גם אם הרגשות המובעים לא קלים, לעומת העולם הנוצץ לכאורה שמצויר מטושטש ומנותק. עידו, אוטודידקט שלמד אמנות מספרים וגלריות, מצלם את רוב האובייקטים שלו, מעלה לאייפד ומשם לבדים. הצילום המקורי מהווה בסיס שעליו נוספים פרטים רבים שלא היו שם. לעיתים ימוקם הנושא בסביבה אחרת, לעיתים הרקע הופך כמעט אבסטרקטי ומתרחק מהמקור. הסגנון הוא פיגורטיבי ריאליסטי, על רקע אימפרסיוניסטי. הקווים נוצרים ממפגשי משטחים ללא קווים וקונטור. הטכניקה היא ציור בשכבות – שיכבה בהירה מתחת ומעליה שכבות שהולכות ומתכהות. שכבות צבע מדולל מכוסות בשכבות סמיכות ואטומות יותר. מעל כולן יש שוב שכבות דלילות של צבע מאד שקוף.

 

 

מונולוג

״כשגרתי בניו יורק, הצטרפתי סופ"ש אחד לשני ציירים אימפרסיוניסטים לצייר את גדת ההדסון באפסטייט ניו יורק. אני התחלתי לרשום את הנוף בפירוט רב, בעוד ששני חברי עפו על משיכות מכחול נועזות וצבעוניות. התקנאתי ביכולת הזו לצייר תחושות מנוף, מכתמי צבע ואור. עבורי זה היה לא פחות מהלם תרבותי שסחף אותי למחשבות על משמעות הציור עבורי מעבר לאסתטיקה. הקושי להכיל את הקושי, לא איפשר לי מגע אינטימי עם רגשותי ולכן ציור שמבוסס על רגש הפעים אותי. בבוסטון גרתי עם קרוב משפחה שלמד אמנות ושם התנסיתי בציור מופשט. זו היתה נקודת מפנה עבורי ביחס לציור. הנסיון לתאר את המציאות כפי שהיא, כתחליף למצלמה, לא עניין אותי בתקופה ההיא. ביפן ציירתי דיוקנאות של עוברים ושבים ופרנסתי. זה היה תרגול מצוין של תפיסת הייחוד של כל פנים בקווים מהירים. זה לא היה קל כי למערבי נראים בתחילה כל היפנים מאד דומים.״

מתי התחיל הג׳וק של אמנות?
״הציור הוא חלק מחיי ודפי הציור ליוו אותי בכל מקום שהייתי בו״.

המכחול הראשון?
״בבית הספר הייתי תמיד בועדת קישוט וזה שמכין בעונג את שעורי הבית בציור לילדים אחרים שהתקשו בכך. ציירתי סוסים ופרשים ואת נופי המערב הפרוע שהקסים אותי. בחדרי היתה תלויה תמונה של אינדיאני שנתן לי דודי שהיה שגריר בונצואלה. אינספור פעמים ציירתי את עצמות הלחיים הבולטות ואת המצח חרוש הקמטים. כך פיתחתי הבנה בסיסית של תווי הפנים האנושיים ואהבה לפורטרטים״.

מי ההשראות שלך?
״בתיכון התאהבתי בסוריאליזם. דאלי ומגריט היו האלילים שלי, וכמובן שניסיתי להעתיק רבים מציוריהם או לצייר בסגנונם״.

 

 

מזה כמה שנים שעידו בן חורין הולך בדרך חדשה בחייו, לאחר שנגנב ממנו כל כספו, הוא נאלצץ להתמודד עם קשיים שלא הכיר. המציאות הנושכת שהפשיטה אותו מהנוצות הישנות, הפגישה אותו עם עצמו. במקום הציור התחיל לצלם, בעיקר אנשים. מעניינים אותו אנשים קשי יום שחיים בשוליים. אנשים שחווים את הכאב האישי יומיום בצורה הכי חשופה ומבטאים אותו בכל קמט בפניהם, ובכל קרע במעילם. רק לפני מספר חודשים שב לצייר לראשונה מזה שנים רבות. הנושאים הטבעיים הם הדמויות שצילם. את הדמויות הוציא מסביבתם והציב אותם בסביבה שונה, מנוגדת, תוססת ומוארת, שמדגישה את כאבם. הוא מקנה חשיבות רבה לרקע של הפיגורה ומנסה לקיים דיאלוג שאינו הרמוני. הרקע נותן את הקונטקסט שבו נתונות הדמויות ומשלים אותן. כך עין המתבונן יכולה לנוע על פני הבד למרחק ולחזור לאובייקט. כשהתישב לצייר בפעם הראשונה לאחר שנים של הפסקה, התפרצו להם על הבד רגשות ותחושות בצורה שלא חווה מעולם. בגלגול הנכחי הוא מנסה לשלב ריאליזם בפרטי הדומם והפיגורה, עם ציור תחושתי ברקע ומייצר מתח סגנוני בין השניים. מאותו רגע, הוא לא מפסיק לצייר בכל רגע פנוי. הבדים והצבעים כבר לא חבויים במגירה אלא פרוסים כל הזמן, מחכים למריחה והציור הוא המקום המדיטטיבי שלי לשעות של התכנסות פנימה.

 

אן שכטר דגן

אן שכטר דגן נולדה עם לקות ראיה נדירה וחולקת את התפיסה החזותית הייחודית שלה דרך ציוריה. אן בעלת תואר ראשון בכלכלה וניהול וברוב שנותיה המקצועיות עבדה ככלכלנית בחברת היי טק. לפני כשנתיים החליטה להתמקד באמנות באופן מקצועי. תוך תקופה קצרה עבודותיה החלו ליצור עניין רב ובעקבות כך, השתתפה בתערוכות ומכרה את יצירותיה.
היא נולדה בישראל להורים עולים משוויץ וארה"ב ומתגוררת היום בקיבוץ בגליל העליון יחד עם בן זוגה ושלושת ילדיהם. "צבע הוא מסתורין עבורי. אינני מבחינה בהבדל בין הגוונים הצבעוניים לבין הגוונים האפורים ויחד עם זאת עולמי הוא צבעוני. נולדתי עם תסמונת נדירה הנקראת אכרומוטופיה. אנשים עם תסמונת זו רגישים מאוד לאור, בעלי ראיה ירודה מאוד ועיוורי צבעים לחלוטין. לכן, מהרגע בו פתחתי את העיניים אני רואה את העולם בצורה הייחודית לי. אני מבינה כי ישנם צבעים שונים אך עיניי מעבירות לי גוונים בלבד. ייתכן של שחור ולבן, ייתכן של כחול או סגול או אדום. לעולם לא נדע. בעבודותיי אני משתמשת באמנות כמדיום לתקשר עם הסביבה. מחד אני משתמשת במודלים ריאליסטים ומאידך, במקרים רבים, משתמשת ביודעין בצבע שאיננו הצבע "האמיתי". המשחק עם הצבע מנתק לכאורה את המתבוננים מהמציאות ובו בזמן מחבר אותם לעולם שלי. למדתי שהיציאה משגרה של המתבונן מגרה את סקרנותו של "הרואה הבריא" ויוצרת מרחב בו אני יכולה לתקשר את מה שאני חווה ואף ליצור דיון רחב יותר על תפיסות מציאות שונות והיכולת (או החוסר יכולת) להבין את האחר." מציינת. הציור דורש ממנה מאמץ רב והיא מציירת ממרחק של סנטימטרים בודדים בלבד. מכיוון שהיא מסונוורת מאוד; לאור וצל מקום מרכזי בציוריה. בילדותה תמיד נמשכה לצד האומנותי. ציירה בעפרון ובצבעים אך מעולם לא בשמן. הצבעים היו מסומנים ומסודרים לפי סדר ידוע מראש כדי שתוכל לבחור את הצבעים "המתאימים" לכל אלמנט בציור.
כרגע חוקרת בעיקר את האור והצל, ומתמקדת בציור בשמן. הריאליזם מעניין אותה כי בחיי היום יום לא רואה את כל הפרטים בכל רגע נתון. היא עובדת עם תמונות מוגדלות מהם יכולה לראות את רוב הפרטים. מרבית מהדמויות לא מסתכלות ישירות אל הצופה ויש כאלו אשר עיניהן מוסתרות. זאת מכיוון שסינוור מאור מעסיק אותה. הסתתרות ממנו הוא אלמנט מרכזי בחייה של אן שכטר דגן.

מאיה חיימוביץ'

אמנות הקווילט, היא אמנות עתיקת יומין שפרחה בארה"ב במאה ה-18, כאשר המתיישבים החדשים הפכו בגדים ישנים לשמיכות טלאים. העיקרון הבסיסי של הקווילט, הוא חיבור של שלוש שכבות בדים על ידי תפרים מודגשים, כאשר השכבה העליונה עשויה מחתיכות בד קטנות ומכאן הכינוי "שמיכת טלאים". הקווילט המסורתי עשוי בצורות גיאומטריות ודוגמאות קלאסיות. אמנות הקווילט העכשווי היא מופשטת ובעלת צבעוניות עזה.
מאיה חיימוביץ', ילידת קיבוץ יד מרדכי, מתגוררת ויוצרת ברמת גן, אם לשלוש בנות וסבתא לעשרה נכדים. כל חייה עסקה בעבודות יד: גילוף בעץ, תכשיטנות, רקמות שונות, אריגות למיניהן, סוגי תחרות ובמיוחד תחרת סלילים. בשנת 1995 התוודעה לתחום אמנות הקווילט, ונכבשה. חיימוביץ' למדה בבית הספר לטקסטיל "שנקר" אצל האמנית ארנה רוגלית ז"ל, עבדה תחילה בסגנון מסורתי ועברה לעסוק באמנות הקווילט בסגנון העכשווי והמופשט. בעבודותיה היא משתמשת בכל סוגי הבדים: כותנות, תחרות, קטיפה, משי לסוגיו, בדים סינטטיים למיניהם ועוד. רוב הבדים הם בדים ממוחזרים מפריטי לבוש, במגוון צבעים רחב מאד. חיימוביץ" עושה שימוש רב בבדים מבגדים שאינה יודעת מי לבש אותם, מתי והיכן, אוספת אותם, נותנת להם חיים חדשים ויוצרת בעזרתם את יצירתה.
אמנות הקווילט הפכה לשפה עבור חיימוביץ" שבאמצעותה היא מספרת סיפור אישי. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד רבות ובעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובעיקר בחו"ל. יצירותיה מופיעות בקטלוגים רבים, ספרים, ומגזינים. קיבלה עבור עבודותיה, תעודות הוקרה ופרסים בארץ, באירופה, ארה"ב וביפן. בשנת 2012 יצא לאור ספר שעיצבה: "Simply Creative Quilts".

התערוכה בקניון רמת אביב בתל אביב, גלריית האמנים, על הקיר החיצוני של קניון רמת אביב, בין "ארקפה" ל"גרנד קפה", איינשטיין 40 רמת אביב.
אוצרת התערוכות: איילת אמוראי-בירן