בן לאון: ״היו חודשים שלא היה לנו לחם בבית״

בן לאון. אביו שירת בצד״ל ונהרג יחד עם שני חיילי צה״ל ממטען שהוצמד לרכבם על ידי חיזבללה. אימו נפגעה במלחמת לבנון השנייה מטיל שנחת על הבית בנהריה ומתה מאוחר יותר מדימום שהוביל לסרטן. בן לאון, צלם אופנה שברזומה שלו שש שנות לימודי צילום, נותר עם שני אחים קטנים.

״מהמדינה אף אחד לא דפק בדלת. היינו שלושתנו לבד בבית. אף אחד לא שאל אותנו אתם רעבים? צמאים? מהרגע שאמא מתה הפסיקו את התגמולים שלה כאלמנת צה״ל ולא הייתה לנו שום עזרה. נשארנו בלי כלום״

בן לאון

 

 

מאת אפי אליסי

 

״זה היה בערב פסח. היא העירה אותי בלילה וביקשה לאכול. במשך ארבעה חודשים אמא לא ביקשה לאכול דבר. קניתי לה בורקסים ושתייה.

כל מה שהיא אוהבת. היא קראה לי ואמרה: ׳בוא תעלה על המיטה. לא ביקשתי אוכל בשבילי. אני לא רעבה. אני רוצה להאכיל אותך. לתת לך לאכול מהידיים שלי.׳

זה היה מוזר, היא מעולם לא ביקשה להאכיל אותי. ׳אמא, הכול בסדר?׳ ׳כן,׳ אמרה. חיבקה אותי והתחילה להאכיל אותי מהידיים שלה.

התחלתי לרעוד. לא ידעתי מה קורה. זה היה מוזר. לא קרה מעולם. הרמתי את הראש מהידיים שלה.

הסתכלתי עליה. היא כבר הייתה צל של עצמה. אמרתי לה: ׳אמא, את ואני יודעים מה המצב. אנחנו יודעים מה יקרה. תגידי לי מה לעשות אחר כך. אני אהיה לבד.

היא מתה לי בידיים, כששאריות הבורקס עדיין בידיה

מה את רוצה שאני אעשה?׳ היא הניחה את ראשה על הידיים שלי ואמרה משפט שלא אשכח כל חיי: ׳לא גידלתי וחינכתי אותך סתם. אני סומכת עליך.

אני יודעת שאתה תדע מה לעשות.׳ במילים הללו היא העבירה אליי את כל האחריות על המשפחה. העמיסה הכול על כתפיי, עד היום.

רגע אחרי זה היא מתה לי בידיים, כששאריות הבורקס עדיין בידיה וראשה טמון בין ידיי.״

"אני מחייך כשאני מאושר״

"אתה אף פעם לא מחייך." אני בודק את פניו החתומות של בן לאון  דרך המראה שבאוטו, בדרכנו לתצוגה השנתית של ויצו חיפה אותה הוא אמור לצלם. "אני מחייך כשאני מאושר," פלט ושתק. שתיקה שנמשכה עד שאורות התצוגה הכניסו בו מעט חיים.

עבור בן לאון, בן 29 מתל אביב, צלם אופנה, זו הייתה מעין סגירת מעגל. שם, במרכז האקדמי בחיפה הוא למד במשך ארבע שנים צילום וסיים עם תואר בהוראה.

בהמשך עבר לאוניברסיטת תל אביב ללימודי פוטותראפיה, ומשם ללימודי אופנה בבית הספר לצילום אופנה של רון קדמי.

מסלול חייו הקצרים של בן לאון דומה היה לתסריט בלהות המכיל אלמנטים מהטרגדיה היונית ומיתוסים של המזרח התיכון כפי שאנו מכירים ואת זו שלא.

״הם לא רצו שאמא ואבא יתחתנו, כי ארמנים מתחתנים רק עם ארמנים. הייתה שנאה״

בן לאון נולד בלבנון למשפחה של צד״לניקים. ההורים שלו נולדו בלבנון, מדינת הדמים. הם שירתו בצד״ל ושיתפו פעולה עם צה״ל. אביו נולד לאב ארמני (שריד משואת העם הארמני שנטבח על ידי הטורקים) ולאם ממוצא טורקי.

אמו הייתה צרפתיה שהוריה היגרו ללבנון. הוריו של בן נישאו למרות התנגדות עזה של המשפחה מצד אבא.

״הם לא רצו שאמא ואבא יתחתנו, כי ארמנים מתחתנים רק עם ארמנים. הייתה שנאה.

הם לא מכירים אותנו. גם אני לא רוצה להכיר אותם. הם לא מעניינים אותי. לי חשוב יותר המשפחה של אמא שלי.

אני מאוד קשור אליהם. עשיתי הכול בשבילם. לצערי, כולם מתו.״

 

״לא גידלתי וחינכתי אותך סתם. אני סומכת עליך. אני יודעת שאתה תדע מה לעשות׳. במילים הללו היא העבירה אליי את כל האחריות על המשפחה. העמיסה הכול על כתפיי, עד היום. רגע אחרי זה היא מתה לי בידיים״

 

 

מה אתה זוכר מהילדות בלבנון?
״מלחמות. הרבה בכי. התעללו בנו המון, ניתקו לנו את החשמל. לא זוכר דברים כיפיים מהילדות. אני לא זוכר ילדות משמחת. חיינו בפחד.

״אבא שלי נהרג כשהייתי בן שמונה. זה היה בערב פורים״

כל שנה עברנו לבית ספר אחר. אף פעם לא סיימתי שנה שלמה באותו בית ספר. חיזבאללה היו מגיעים לכפר, משתלטים עליו דרך פיגועים והרג של אנשים. ברחנו מכפר לכפר.״

ואבא?
״אבא שלי נהרג כשהייתי בן שמונה. זה היה בערב פורים 1997. הוא היה בדרכו הביתה. אני חיכיתי לו בהתרגשות לו כשאני מחופש.

ביציאה מהבסיס בדרכו אליי, יחד עם שני חייל צה״ל, חיזבללה הטמינו מטען ברכב. כולם נהרגו. אחרי שאבא נהרג חטפו אותי למספר ימים.

באו אלינו הביתה. ירו על הבית. זרקו רימוני הלם לכל מיני כיוונים. הייתי ילד תמים ולא הבנתי כלום.

עמדתי קרוב לחלון כדי להביט החוצה. יצאתי דרך הדלת האחורית של הבית ונתפסתי על ידי מספר אנשים שלקחו אותי.

״חטפו אותי למספר ימים״

עד היום יש לי צלקת פיזית מהחטיפה. הייתי מבודד במשך שלושה ימים. זה היה גיהינום. הצבא הישראלי שחרר אותי.״

מפחיד.
״אני לא זוכר כלום. היה לי בלק אאוט. אחר כך הבנתי מהמשפחה מה קרה שם. לא חיזבאללה הם שחטפו אותי.

״הייתי ילד תמים ולא הבנתי כלום״

שכנים שלנו ששיתפו פעולה עם חיזבאללה חטפו אותי כדי לקבל כסף מחיזבאללה. הטראומה הזו מלווה אותי עד היום. אני מתעורר עם פחד, הזיות וחרדות.״

 

 

לבנון, אותה כינו בעבר ״שוויצריה הקטנה״, הייתה מדינה מודרנית ויפהפייה.

כולם נגסו בשיני מלחמה במקום הזה. סורים, שיעים, נוצרים, מוסלמים, חיזבאללה של איראן. מלחמות אזרחים, מלחמות דת, וגם מלחמות ישראל.

הראשונה, בפיקודו אריאל שרון ז״ל, פרצה בשנת 1982. השנייה בשנת 2006 תחת הנהגתו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. והייתה גם הנסיגה בשנת 2000, בהוראת אהוד ברק שכיהן לזמן קצר כראש ממשלה.

לבנון, מהמדינות הצפופות בעולם, מאכלסת שמונה-עשרה קהילות שונות. סלט ערבי מסוכסך, מורכב ומסובך.

מלחמת לבנון השנייה תיזכר בעיקר בגלל הטבח שעשו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה.

בעקבות כך הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, שהמליצה להעביר את אריאל שרון מתפקידו אז כשר הביטחון.

רבים מחיילי צד״ל חיים בישראל והם בעלי אזרחות ישראלית

משפחות צד״ל שיתפו פעולה עם צה״ל והיו כמעט חלק מהצבא הישראלי. כמעט. הגבול לישראל היה פתוח בעבורם, וחלקם אף הגיעו לעבוד ולהתפרנס בתוך ישראל. ילדי צד״ל בילו בקייטנות בצפון הארץ.

צד״ל (צבא דרום לבנון) הייתה מיליציה שפעלה בדרום לבנון עד הנסיגה של צה״ל. רבים מחיילי צד״ל חיים בישראל והם בעלי אזרחות ישראלית. חלקם עברו למדינות באירופה ואחרים חזרו לבתיהם בדרום לבנון.

ב-25 במאי 2000 עלתה משפחתו של בן לאון לישראל. בן ה-10, אימו, שני אחיו הקטנים (4,5), הוריה של אימו ודודתו. הם השתכנו למספר חודשים ביישוב שלומי שבצפון.

״עזבנו בלי הכנה. תוך מספר שעות. לא עברו שעתיים מאז שיצאנו מהבית. חיזבאללה והסורים גנבו את כל מה שהיה שם ופוצצו את הבית.״

 

כשעלינו לארץ סבא וסבתא קיבלו הרבה מאוד כבוד מהצבא ומהמוסד. גם אמא שלי. אחרי שהיא נפטרה הגיעו הרבה לנחם, הרבה אנשי צבא הגיעו. בצד״ל היא שירתה בלבנון ביחידת מודיעין 504. יחידה מאוד מסווגת. אמא הייתה בתפקיד יותר חשוב מאבא. החזיקו ממנה מאוד בצה״ל

 

 

 

השארתם שם משפחה?
״המשפחה של אבא. אני לא בקשר איתם. וגופה של דוד שלי, אח של אמא אותו לא הכרתי.

הוא חוסל כשהיה בן 23. זה קרה לפני שנולדתי. הוא היה מבוקש. שיתף פעולה עם המוסד. אמא סיפרה שהיה איש מאוד חזק.

״אמא הייתה בתפקיד יותר חשוב מאבא. החזיקו ממנה מאוד בצה״ל״

כשהגיעו לבקר את סבא וסבתא, תמיד דיברו עליו בהרבה כבוד. הייתה למשפחה חנות בגדים שבה הוא ואמא עבדו. אמא סיפרה שביום גשום אחד הם יצאו להביא סחורה. הוא יצא ראשון.

ירו בו מטווח אפס כדור במצח. המוסד אמר שמדובר בפלסטינאי לבנוני. ״כשעלינו לארץ סבא וסבתא קיבלו הרבה מאוד כבוד מהצבא ומהמוסד.

גם אמא שלי. אחרי שהיא נפטרה הגיעו הרבה לנחם, הרבה אנשי צבא הגיעו.

בצד״ל היא שירתה בלבנון ביחידת מודיעין 504. יחידה מאוד מסווגת. אמא הייתה בתפקיד יותר חשוב מאבא. החזיקו ממנה מאוד בצה״ל.״

בלי אבא. ילד בן 10 בארץ חדשה.
״אנשים לא מצאו את עצמם פה. רובנו השארנו חלק גדול מהמשפחה שם. אני כמעט שלא הכרתי את המשפחה של אבא.

״היינו נכנסים לישראל, אוכלים, מסתובבים פה וחוזרים ללבנון. תקופה טובה, עד שבאה המלחמה״

אח של אמא נשאר שם. הוא לא שיתף פעולה עם ישראל. הוא היה מנהל בחברת חשמל. הייתה לו עבודה טובה.

אני לא יודע מה איתו. בשלומי היינו מספר חודשים עד שהצבא בא ופיזר את הצד״לניקים לערים שונות. נהריה, עכו, חיפה, כרמיאל. כל משפחה בחרה בעצמה את העיר.״

ואתם, לאן בחרתם לעבור?
״עברנו לנהריה שהייתה יחסית קרובה לשלומי. בהתחלה גרנו כולם יחד. מאוחר יותר סבא וסבתא עברו לדירה נפרדת, לא רחוק מאיתנו.״

מי מימן את זה?
״צה״ל. מדינת ישראל.״

 

בן דובר ארמנית, טורקית, צרפתית אנגלית, עברית וערבית. יש לו מבטא מיוחד שלא ממש מצליח להסגיר ארץ מולדת. הוא מכאן ומשם, וגם מהאני שלו שנרקם מפסיפס החיים המורכב בהם הילך כמו היה בובה על חוט שנעה על פי החלטות של זרים

 

 

 

הנסיגות ממש רדפו אתכם.
״זה לא היה פשוט, אבל לי יחסית היה יותר קל. הכרתי את השפה ולמדתי בבית ספר ישראלי רגיל.

כילד בן שבע, כשאבא עדיין היה בחיים, הייתי מגיע לארץ לקייטנות בקיסריה ולומד קורסים בעברית.

מייק, אחי האמצעי, הצטרף אליי ואפילו זכה בתחרות של דוגמנות. אמא עבדה במפעל של סבון בטבריה עוד לפני שהיא התגייסה לצבא.

היה פתוח עבורנו. לא הייתה מלחמה. לא הייתה שנאה.

 

הוא מכאן ומשם

בן לאון דובר ארמנית, טורקית, צרפתית אנגלית, עברית וערבית. יש לו מבטא מיוחד שלא ממש מצליח להסגיר ארץ מולדת.

הוא מכאן ומשם, וגם מהאני שלו שנרקם מפסיפס החיים המורכב בהם הילך כמו היה בובה על חוט שנעה על פי החלטות של זרים.

ילד שהתבגר מוקדם, כי סביבת הקיום שלו בלתי נתפסת. תמהיל שמותיר צלקות וכעסים. על העבר, ההווה והעתיד. על העולם, על אחרים ובעיקר על עצמו. קורבן של נסיבות.

איך התאקלמת בישראל?
״היה קשה מאוד להתאקלם. אנשים לא הבינו מי אנחנו, מה אנחנו. היו כל הזמן עליות וירידות. בלימודים היה לי די קל.

ילד שהתבגר מוקדם

אפילו לא הייתי צריך לעבור מבחנים של עולים חדשים. הכול רגיל. חברתית פחות. חלק מזה קשור למבטא.

ניסיתי להתאים את עצמי כל הזמן. יש לי חברים מהתיכון שאני עדיין בקשר איתם."

לנו לא היה ברור ממש מי נגד מי בלבנון.
״הסורים וחיזבאללה המוסלמים שנכנסו ללבנון והשתלטו על המדינה היו נגד הלבנונים הנוצרים, והם כמובן שנאו את חיילי צה״ל. הטעות הייתה הנסיגה. עזבנו את כל מה שהיה לנו.״

 

לקח לי יותר מארבעים דקות להגיע אליה. בסך הכול עשרה מטר. הרגליים שלי רעדו, השתתקו, נרדמו. לא ידעתי מה קורה לי. אמא שלי בכתה. היא הייתה שם בין ההריסות פצועה ומדממת

 

 

 

״לא אסלח להם על מה שעשו לי. על הילדות האומללה שלי״

והלבנונים המוסלמים ילידי לבנון?
״היו מלחמות שנאה בין המוסלמים לנוצרים. מלחמת אזרחים. לבנון הייתה ברובה ערבים נוצרים עד שהמוסלמים השתלטו.

היום רובם מוסלמים. חלקם סונים. הדרוזים הלכו עם מי שיותר חזק. מאז פיתחתי שנאה למי שרצחו את אבא שלי ואת אח של אמא.

לא אסלח להם על מה שעשו לי. על הילדות האומללה שלי.״

אל בן לאון הגעתי דרך תמונה בפייסבוק שהופיעה ב'חברים החדשים' שלי. פנים יפות. המילה ׳צלם׳ הייתה צמודה לשמו.

העיניים שלו, אין בהן שמחה. הכאב מחפש מזור, והעתיד לוט בערפל

קשקשנו קצת במסנג׳ר, וכעבור מספר שעות נפגשנו לקפה אצלי בשכונה. צלמים מסקרנים אותי. אני נפגש עם רבים. לומד עליהם דרך עבודות הצילום.

יש בי סקרנות להכיר את האדם שהמצלמה היא סוג של כלי טיפולי בשבילו, לעתים סוג של כלי נשק. החיים שלו נעצרו והתחילו מחדש מספר לא הגיוני של פעמים יחסית לצעיר בן גילו.

העיניים שלו, אין בהן שמחה. הכאב מחפש מזור, והעתיד לוט בערפל. כשעיני העולם מרותקות למשחקי מונדיאל 2018.

בן נזכר במונדיאל 2006 אז חיכה לו עולם שלא רצה להכיר. ״במונדיאל 2006 היה משחק בין צרפת לבריטניה.

״טיל נפל. חצי בית נהרס, ואמא שהייתה בבית עם האחים הקטנים שלי נפגעה״

ב-9.7 חגגתי יום הולדת. יומיים אחרי זה התחילה מלחמת לבנון השנייה. זה היה יום חמישי. הייתי אז מדריך בקייטנה ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס.

אמא בדיוק קראה לי דרך החלון ואמרה לי ששכחתי את המצלמה. חזרתי לקחת את המצלמה ואז בום.

טיל נפל. חצי בית נהרס, ואמא שהייתה בבית עם האחים הקטנים שלי נפגעה. עשרה מטר הפרידו ביני לבינה.״

למה היית צריך מצלמה?
״לתעד, אני אוהב לצלם. מגיל קטן אני מצלם. לקח לי יותר מארבעים דקות להגיע אליה. בסך הכול עשרה מטר.

״הייתה שם בין ההריסות פצועה ומדממת״

הרגליים שלי רעדו, השתתקו, נרדמו. לא ידעתי מה קורה לי. אמא שלי בכתה. היא הייתה שם בין ההריסות פצועה ומדממת.

סבא וסבתא שגרו במרחק שלושה בתים מאיתנו  עזרו לי וטיפלו בה טיפול בסיסי. לא ידענו מה לעשות.

לא יכולנו ללכת לבית חולים. כלום. אסרו יציאה מהבית. חודש שלם של מלחמות וטילים.״

 

חודש אחרי שנגמרה המלחמה הלכתי איתה לבדיקות. היא לא ידעה עברית. אני היחיד שידעתי את השפה. הפרופסור שטיפל בה אמר לי שיש לה סרטן. לא סיפרתי לה

 

 

בטוח אמבולנסים שירתו את הפצועים.
״אנחנו היינו חדשים בארץ. לא ידענו את כל הדברים האלה, לא ידענו למי לפנות, מה להגיד. לא ידענו שיש משטרה או שאפשר  להתקשר לאמבולנס.

אני הייתי נער ולא ידעתי כלום. לא ידעתי על האפשרויות הללו. חודש שלם היא דיממה בבית דימום פנימי שלא ידענו עליו.״

״הפרופסור שטיפל בה אמר לי שיש לה סרטן. לא סיפרתי לה״

אתם יתומי צה״ל. היא אלמנת צה״ל. המדינה הביאה אתכם לארץ ולא הסבירו לכם כלום?
“חודש אחרי שנגמרה המלחמה הלכתי איתה לבדיקות. היא לא ידעה עברית. אני היחיד שידעתי את השפה.

הפרופסור שטיפל בה אמר לי שיש לה סרטן. לא סיפרתי לה. לא כל כך הבנתי איך זה הופיע.

״היא שרדה שנה וחצי״

מספר ימים לפני נפילת הטיל היא עשתה בדיקות והכול היה תקין. מדי חצי שנה נהגה להיבדק בדיקות מקיפות.״

מדימום לסרטן. איך הסביר את זה הפרופסור?
״הדימום הפנימי גרם לזיהום בדם. הטראומה יחד עם הזיהום התפתחו לסרטן. הוא אמר שזה די מתקדם. דרגה ארבע. מצב שבו לא היה ניתן לנתח.

לגבי הטיפולים, הוא אמר שהם יהרגו אותה. נתנו לה כדורים לשיכוך הכאבים. היא שרדה שנה וחצי.

״הייתי צריך לעבוד ולפרנס את הבית״

ארבעה חודשים ישנתי איתה בבית החולים וטיפלתי בה עד שמתה לי בידיים בשנת 2008. המוות של אמא היה מאוד קשה, כי היא הייתה הראש של הכול. הבסיס.״

עזבת הכול בשבילה. היית אמור להתגייס, לא?
״עזבתי את הצבא כשאמא שלי חלתה והייתי חייב להיות איתה ולטפל בה. לא יכולתי להמשיך בצבא. הייתי צריך לעבוד ולפרנס את הבית.

״לא ידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי״

האחים שלי התגייסו. הם שירתו בגולני. לפני שנפטרה ביקשה ממני שאלך ללמוד. עזבתי את נהריה ועברתי לחיפה.

התחלתי ללמוד צילום בויצו חיפה במימון צה״ל. כשאמא נפטרה לא יכולתי להמשיך ללמוד, החברים ללימודים תיעדו את ההלוויה שלה.

מאוחר יותר חזרתי לויצו. למדתי שם ארבע שנים וסיימתי עם תואר בחינוך. תקופה מאוד עמוסה. לא ידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי.

הייתי מאוד מבולבל, אבל תמיד ידעתי שהצילום הוא הייעוד שלי.״

 

״סבתא הייתה הדמות המשמעותית בחיים שלי. כל הזמן הייתי בורח מהבית לסבתא. הקשר שלי איתה היה כמו של זוג מאוהב. ממש כמו בעל ואישה. אהבה אין סופית״

 

 

אם ביום שהיא נפגעה מהטיל היא הייתה מפונה לבית החולים היא הייתה חיה היום?

״כן. זה היה נראה אחרת. במשך חודש אמא הייתה נכנסת לשירותים וקוראת לי: ׳בן, בוא.׳ ראיתי אותה מדממת. לא וסת. מדממת.

׳אמא שלי מדממת״

לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי טלפון אישי. רצינו ללכת לבית חולים, לא היה לנו איך. מנעו מאיתנו לצאת מהבתים.

אמרתי לשוטרים: ׳אמא שלי מדממת.׳ הם ענו: מסוכן לצאת מבתים. גם כשהורדתי זבל צעקו עלי לעלות הביתה. באותו שבוע אדם נסע ממעלות לנהריה והתפוצץ מטיל שנפל.״

והאחים?
״הם אנשים אוהבים. מצ׳ואים. לא מבטאים רגשות כמוני. הם תמיד ידעו שאני האח הגדול שדואג לכול. מבחינתי, זה בסדר. הם היו ילדים. אני לקחתי אחריות.

היה לי חשוב שאמא תקבל את הטיפול הטוב ביותר. סבא שלי קיבל את זה מאוד קשה. הוא היה קשור מאוד לאמא. אני ילד של אמא. הייתי מאוד קשור לסבתא.

כל הזמן הייתי בורח מהבית לסבתא

משפחה קטנה שכל אחד קשור לשני. משפחה מאוד חמה. אמא שלי ישנה עם סבא גם כשהייתה בת 40. הקשר ביניהם היה חזק. בעקבות המוות שלה הוא חלה.

המוות של אמא שבר את סבא, והמוות של סבא שבר את סבתא. המוות של סבתא שבר אותי. מאוד. סבתא הייתה הדמות המשמעותית בחיים שלי.

כל הזמן הייתי בורח מהבית לסבתא. הקשר שלי איתה היה כמו של זוג מאוהב. ממש כמו בעל ואישה. אהבה אין סופית.

״אף אחד לא שאל אותנו אתם רעבים? צמאים?״

בשביל סבתא הייתי מוכן לעשות הכול. כל מה שהיא הייתה מבקשת היה קדוש.״

בן שמונה-עשרה וחצי עם שני אחים קטנים בלי אמא ואבא. מי היה שם בשבילכם?״מהמדינה אף אחד. לא עובדת סוציאלית, לא פסיכולוגית. כלום. שום דבר.

מהמדינה אף אחד לא דפק בדלת. היינו שלושתנו לבד בבית. אף אחד לא שאל אותנו אתם רעבים? צמאים? מהרגע שאמא מתה הפסיקו את התגמולים שלה כאלמנת צה״ל ולא הייתה לנו שום עזרה.

״שאלה טובה ממה חיינו״

נשארנו בלי כלום. האחים שלי (15,14) הפסיקו ללמוד והתחילו לעבוד. אני היחיד שהמשכתי ללמוד בתיכון. סבא וסבתא חיו מביטוח לאומי.

התרופות שלהם עלו 800 שקל בחודש. הם עזרו מהמעט שהיה להם. לתחזק בית צריך כסף ואנחנו היינו קטנים. לא היה לי כסף לקנות לחם. חיינו בבכי. בקושי.״

ממה חייתם?
״שאלה טובה ממה חיינו.״

 

״היו חודשים שלא היה לנו לחם בבית. אני זוכר שאני והאחים שלי במשך זמן רב חיפשנו איפה לאכול ולאן ללכת. היינו צריכים להתארח אצל אנשים אחרים רק בשביל לאכול״

 

 

הלכתם לישון רעבים?
״היו חודשים שלא היה לנו לחם בבית. אני זוכר שאני והאחים שלי במשך זמן רב חיפשנו איפה לאכול ולאן ללכת.

היינו צריכים להתארח אצל אנשים אחרים רק בשביל לאכול. המדינה לא הייתה שם. אף אחד לא היה שם. לא עובדת סוציאלית, לא ביטוח לאומי. שום דבר. הפקירו אותנו.

״היו חודשים שלא היה לנו לחם בבית״

כשהגענו לישראל דאגו לנו להכול. הייתה לנו תעודת זהות כחולה, קופת חולים, בתי ספר. ובזה זה נגמר. גם העזרה בדמי השכירות של הדירה הייתה זמנית.

אני למדתי בבית ספר כברי בגליל המערבי. בית ספר ממש טוב. סיימתי עם בגרות מלאה ובממוצע מאוד גבוה.

״הפסדתי את אבא ואמא, והשנה גם את סבא וסבתא״

אהבתי את בית הספר. המדינה שכרה עבורנו בתים, והבטיחה שגם לאמא וגם לסבא וסבתא יהיה בית משלהם.״

זה קרה?
״הפסדתי את אבא ואמא, והשנה גם את סבא וסבתא. המדינה הבטיחה דירות לכל הצד״לניקים שעברו לישראל. לא קיבלנו. הבטיחו לנו דירה.

״אני עדיין נלחם על כסף לאוכל״

אף אחד מאנשי צד"ל לא קיבל דירה. פרט לאלה שהיו בשיקום (צדל״ניקים בדרגות קצונה).

מי שהיו בקליטה היו תחת חברת ׳עמידר׳ שלא ממש סיפקה להם דיור לטווח ארוך.״

מה עם הזכויות שלכם כיתומי חללי צה״ל?
״מה יש לי היום, אין לי כלום. אין לנו זכויות. לקחו לנו הכול. גם את המינימום שהבטיחו לנו לא קיבלנו. אין מי שייתן לי דירה, כי כולם מתו.

כשאמא עבדה וקיבלה קצבת שארים  כאלמנת צה״ל, היא קנתה דירה מהכסף האישי שלה וממשכנתא שקיבלה מהבנק. היא קנתה אותה בשנת 2008.

רכשה ריהוט קומפלט ולא זכתה לגור בבית מעולם. גם במיטה החדשה שלה היא לא ישנה. לא הספיקה.

״נשארנו בלי כסף״

האחים הקטנים גרו עם סבא וסבתא עד שלקחו מאיתנו את הבית, ולנו הילדים לקחו את התגמולים שהגיעו לנו כדי לכסות על החוב של הבית לבנק.

נשארנו בלי כלום. עד היום אני עדיין נלחם על כסף לאוכל.״

מי לקח את הבית?
״המדינה, כונס נכסים, בנק טפחות. לא היה מי שישלם את המשכנתא. הייתי נער עם שני אחים קטנים. לא יכולתי לעמוד בתשלומי המשכנתא.״

לב כואב של ילד אוהב

סיפור חייו של צלם האופנה בן לאון, עליו אמר רון קדמי שהוא ״הדובדבן שבקצפת״ כשלמד אצלו צילום אופנה.

מזכיר לי את הפרשנות שתמיד חיפשנו לתמונה המפורסמת של הילד עם הדמעה שהייתה תלויה לפני כמה עשורים כמעט בכל בית בישראל.

אני מחפש בין אלפי המילים המוקלטות את הדובדבן. גם קצפת לא מצאתי. מצאתי בעיקר לב כואב של ילד אוהב, שהחיים פחות אהבו אותו.

ועדיין, הוא לא ויתר לעצמו ולהם. ממשיך להילחם במפולת הסלעים, בסערות ובגלי ההדף.

״הם לקחו מאיתנו גם את הדירה וגם את התגמולים״

״הם קיזזו את זה מהכסף שמגיע לי מהתגמולים החודשיים שלי. פשוט מנעו ממני. במקום לומר לנו 'אתם יתומים. אבא ואמא שלכם היו בצבא.

קחו את הבית,' הם לקחו מאיתנו גם את הדירה וגם את התגמולים. פשוט חנקו אותנו. המדינה חנקה אותנו.״

אתה צלם. רואה את החיים דרך העדשה. אתה זוכר את הראשונה?
״ההובי הראשון שלי היה ציור. דרך הציור הכרתי את השכנה שבעלה מצייר. היא הבינה שאני אוהב גם לצלם. רציתי ממש לגעת במצלמה, לחוש מה זה מצלמה.

המצלמה עזרה לי מבחינה חברתית

הייתי אז בן 12. היא הביאה לי את המצלמה של בעלה. מצלמה של חברה רוסית. מצלמה ניקון F. לפני 15 שנה התחלתי לצלם בפילים והייתי הולך לפתח אותם במרכז העיר.

התלהבות גדולה של ילד עד שאמא קנתה לי מצלמה דיגיטלית. אותה אחת שהייתי אמור לקחת איתי לקייטנה ביום שנפל הטיל על אמא. במצלמה הזו גם תיעדתי את אמא בתקופה האחרונה שלה.

הפכתי מבן לאון לבן הצלם

המצלמה עזרה לי מבחינה חברתית. זה הוציא אותי מחוץ לבית. להסתובב בעיר, בשכונה, ללכת לים. לדבר עם אנשים.

להחזיק את המצלמה. אינטראקציה עם הילדים בשכונה. התחלתי לאהוב את הדבר הזה שנקרא צילום. זה גרם לי להיות מבוקש, אהוב על אנשים.

לאט לאט הפכתי מבן לאון לבן הצלם.״

 

״פעם נעלתי את הדלת של השירותים, כי חיכו לי בחוץ במשך 40 דקות. חיכו ואני בוכה בפנים בפחד. מפחד לצאת שיעשו לי משהו. לא ידעתי להסביר שכואב לי. כל מה שידעתי זה לצייר ולצלם״

 

 

 

הרגשת שונה מאחרים?
״אף פעם לא פגעו בי. לא הרגשתי את זה. אני ילד של צד״ל ותמיד נתנו לי כבוד. אני זוכר שכשעבדתי במסעדה, ניגש אלי אדם ושאל אותי על המבטא שלי.

פעם ראשונה שאמרתי אני צד״לניק. הוא קם חיבק, נישק ואמר לי: ׳זה כבוד. תודה לכם שהייתם שם, עזרתם ותמכתם בנו.' זה מה שקיבלתי כל החיים שלי.

לא ידעתי להסביר שכואב לי

הישראלים לא פגעו בי בגלל צד״ל. הקושי היה אולי יותר בגלל מי שאני לעצמי. הייתי בן אדם יותר סגור. יושב בפינה ורוצה את הלבד שלו. זה מה שהחיים עשו אותי.

לא רציתי את החיים האלה אף פעם. הייתי יושב בצד עם המצלמה ומצלם, מתעד. מצאתי לי את הפינה שלי, השקט שלי, את התחביב שאני אוהב.

חיכו ואני בוכה בפנים בפחד

בתיכון, בכיתה י״ב היו שני מקרים. זו הייתה תקופה קשה בשבילי. בכי, דיכאון, פחד ללכת לבית הספר. היו מספר תלמידים שכל הזמן זרקו הערות.

פחדתי ללכת לשירותים. הרגשתי כאילו הם כל הזמן אחרי, נוגעים בי. פעם נעלתי את הדלת של השירותים, כי חיכו לי בחוץ במשך 40 דקות.

חיכו ואני בוכה בפנים בפחד. מפחד לצאת שיעשו לי משהו. לא היה לי ביטחון. לא היה לי כוח להילחם. לא ידעתי לדבר. לבטא את עצמי נכון.

לא ידעתי להסביר שכואב לי. כל מה שידעתי זה לצייר ולצלם. לא הבנתי למה הם עשו לי את זה.״

חרם.
״זהו, שאני לא יודע אם זה כי אני בן אדם סגור שלא מדבר יותר מדי או שזה בגלל המקום ממנו באתי.היום אני במקום אחר. חזק יותר. עומד על שלי ויודע להלחם.״

יש לך תמונות מזכרת מ׳הימים הטובים׳?
״עם אבא ואמא לא. של אמא יש אחת יחידה. כשהיא הייתה בבית חולים עדיין לא ידעתי לצלם.

הרוב יצא מטושטש. יש אחת של סבתא מלבנון עם אמא ואבא ועוד אחת שלי ושל אבא לבושים אדידס.״

 

״הפוטותרפיה עזרה לי מאוד. לפני כן הייתי חולה כמעט כל שבוע-שבועיים. כאבי גרון, מצב נפשי ירוד, דיכאון. בסוף הלימודים הבנתי מה אני רוצה מעצמי״

 

 

 

לא צילמת?
״כשאמא הייתה חולה ומאושפזת בבית החולים. אלו תמונות מאוד קשות. מ-2008 ועד 2018 לא פתחתי את הארד דיסק ולא ראיתי אותן.

קשה לי לפתוח אותו. עטפתי אותו. הוא נמצא כבר 10 שנים במגירה.״

הלכת ללמוד פוטותרפיה באוניברסיטת תל אביב.
״למדתי פוטותרפיה אצל דר׳ ענת בוצר. קורס שארך כשנה באוניברסיטת תל אביב.  לקחתי את זה בשביל עצמי.

תמונות מאוד קשות

הפוטותרפיה עזרה לי מאוד. לפני כן הייתי חולה כמעט כל שבוע-שבועיים. כאבי גרון, מצב נפשי ירוד, דיכאון. בסוף הלימודים הבנתי מה אני רוצה מעצמי.

הייתי צריך להילחם להתקבל. גם בגלל הגיל הצעיר וגם בגלל הדרישות הגבוהות של המוסד האקדמי. 

מה עבר עליי וכיצד אני יכול לטפל בבעיה

זה מיועד בדרך כלל למטפלים עם תארים שהגיעו להשלמות. הגעתי לשם עם תואר מויצו חיפה. לא היה קל להתקבל.״

אתה מוסמך לטפל?
״לא למדתי להיות מטפל. אני לא מוסמך להיות מטפל. רציתי להמשיך בפוטותרפיה כמטפל, אבל זה לא צלח.

הכול מבוסס על הילדות

בלימודים השתמשתי בתמונות מהילדות, העליתי נקודות בזמן בהן הייתי תקוע, ועשיתי טרנספורמציה.

טרנספורמציה לתמונות עבר, טרנספורמציה לתמונות עכשוויות ואת התמונות של מה שאני רוצה להיות.

לדוגמה, תמונה מהילדות לצד החברים שלי. הכול מבוסס על הילדות. דיברתי על כל תמונה. כל תמונה העלתה בי זיכרון ותוך כדי בדקתי מה הייתה אז הבעיה.

מה עבר עליי וכיצד אני יכול לטפל בבעיה. זה תהליך. לא פותרים את זה ביום או יומיים.״

 

 

זו כבר שנה חמישית בצילום. היה עוד?
״כן. במשך שנה למדתי קורס צילום אופנה אצל רון קדמי. היה לי מדהים.

הוא אמר לי: ׳אתה הדובדבן שבקצפת.׳ רכשתי כלים, אבל רציתי שתהיה לי תעודה ביד שאני צלם אופנה.

אני אוהב שיש לי משהו ביד. אני אוהב שיש לי תעודה ביד. זה שאני יודע הכול, מה זה יכול לעזור אם אין לי תעודה. אז הלכתי ללמוד ממנו מה שאני אמור ללמוד וגם לתרום את החשיבה שלי.

התעודה היא משהו פסיכולוגי ביני לבין עצמי. יש לי בבית קיר מלא תעודות. זה אני. ככה גדלתי בבית.״

מה הכי קשה לך היום?
״בעבר היה לי קשה עם הביטחון העצמי הנמוך שלי.  הפסדתי הרבה לקוחות. רק בגלל שלא האמנתי בעצמי. צילום זה החיים שלי.

החיים שלי השתנו

זה מה שאני הכי אוהב. זה משהו שאני הכי טוב בו. את  החיים לא אני בחרתי, החיים בחרו בי. היום אני מנסה לבחור את דרך החיים שמתאימה לי.

הביטחון העצמי שלי במקום טוב בזכות שנות הלימוד והניסיון המקצועי הרב שצברתי.״

חוסר ביטחון? הצטיינת בכל מה שעשית.
״היינו שלושה חברה צד״לניקים בכיתה אחת. אני, בן דוד שלי וחבר ילדות. היינו יחד מהגן ועד התיכון. החיים שלי השתנו.

הם במשטרה. תמיד שאלו אותי, ׳למה לא הלכת בדרך של ההורים שלך?׳ לא אני בחרתי. אמא שלי חלתה, אבא לא היה.״

 

״בעבר היה לי קשה עם הביטחון העצמי הנמוך שלי.  הפסדתי הרבה לקוחות. רק בגלל שלא האמנתי בעצמי. צילום זה החיים שלי. זה מה שאני הכי אוהב. זה משהו שאני הכי טוב בו. את  החיים לא אני בחרתי, החיים בחרו בי״

 

להיות שוטר זו הצלחה?
״הוא קצין. זה כבוד. ראיתי אותו בטלוויזיה לפני יומיים. יש לי צביטה בלב שהוא קצין ואני לא. שנינו התגייסנו לצבא ביחד.

אני השתחררתי כי אמא חלתה, הוא המשיך. הוא הגיע למעמד ואני לא. הייתי רוצה שתהיה לי אמא, כמו שלו יש אמא. גם אני רוצה אמא.״

בן טיפל בכולם. באמא שחלתה ומתה. בסבא שחלה ומת מאוחר יותר בעקבות מות האם, ובסבתא שעברה השתלת לב ושיקום שנמשך ארבע שנים ואשר אליה היה בן צמוד בבית החולים למשך שישה חודשים.

בסיום הראיון הזה הוא יעשה את דרכו לנהריה לטפל בסידורי גילוי המצבה של סבתא שנפטרה אף היא. מילדות הוא טיפל באחיו הקטנים.

בן טיפל בכולם. באמא שחלתה ומתה

האחים שהפסיקו את הלימודים בגלל המצב הכלכלי הקשה שבו היו נתונים ויצאו לעבוד, סיימו את שירותם הצבאי. ״אחי עבד כנער בחנות אופניים.

היום יש לו חנות של אופניים. האח האחר עובד בהיי טק. פיתוח תוכנות ואפליקציות. שניהם מתחתנים בקרוב.״

יחסית לכל מה שעברתם יצאתם מוצלחים.
״הכל בזכות החינוך והערכים שאמא השרישה בנו.״

 

 

האינסטגרם של בן לאון:  benleontlv@
המייל של בן לאון: Benzionking@gmail.com

 

צילום: משה אהרון, zilumehad@
עריכה: ענת לויט, תמלול: הדסה שחם