ראיון מסעיר ומהפנט עם אורית גולדמן, אמנית פלסטית ואינסטליישן. משתתפת בתערוכות בארץ ובחו"ל
״בועטת, בודקת, נושכת. מאד מכילה וליברלית. כך חינכתי את בנותיי, כך האמנות שלי, וכך מתנהלת בחיי. שואלת שאלות. שום דבר לא מובן לי מאליו. נושאי השיחה שלי אחרים: ההתנסחות והאמנות. השיחות שלי עם בעלי חיים. השיחות שלי עם עצמי, עם העפרונות, ושאר ירקות. אני אוהבת לקחת סיכונים״
מאת: אפי אליסי
אורית גולדמן, אמנית פלסטית ואינסטליישן. משתתפת בתערוכות בארץ ובחו"ל, מלמדת ילדים, נוער ומבוגרים עם תשוקה גדולה. מנגישה את ההסבר. מלווה, מנחה בבניית תיקי עבודות לנוער, שרוצה להתקבל למגמת אמנות בתיכון. מלווה ומנחה טרום סטודנטים שצריכים פורטפוליו כדי להתקבל לאקדמיות לאמנות וארכיטקטורה בארץ ובחו"ל. חושפת ומוכרת את האמנות שלה, פונה לארכיטקטים, מעצבי פנים וסטייליסטים על מנת לייצר שיתוף פעולה.היא עובדת טכניקות מעורבות: אקריליק, אמולסיות תעשייתיות, עפרונות, גרפיט, חלקי קולאז', לפעמים אובייקטים או טקסטים. תפירה, ניירות פרגמנט ומשי, אזולירבנד, מסקינגטייפ.
פתיחה.
״קוראת לזה "בורג חסר", יותר מאשר גו'ק. התחיל בגיל 17 וחצי מסתבר, שהחצי מאד משמעותי. בגיל 20 החזקתי מכחול. את העפרונות והגרפיט הרזה, (היחידה שייבאו לארץ) מחזיקה כמו כידון. לא התחברתי לפחם. (אחר כך ייבאו את הגרפיט, שצורתה דומה למלבן דומינו ואת השנייה, שיש לה טקסטורה, שדומה לקישוא עם מדרגות)״.
החירות ליצור.
״תשוקה גדולה, חופש עצום בתוך משיכות המכחול והמברשות. בחירת הקונספט והווריאציות שעושה. החירות הגדולה שלוקחת לעשות שינויים תוך כדי תהליך. מתענגת ומתרגשת יום יום מהתהליך. עורמת נידבחים ותובנות״.
המקום הפנימי.
״לפעמים הרעיון מגיע מהראש, לפעמים מהבטן, לפעמים קולות, חלומות, טעמים וריחות, שירה כמו אשר רייך, יונה וולך, סילביה פלאט או יצירה פילהרמונית, שפוגשת אותי בבטן וסומרת את שערותיי. מוסיקה כבדה או פרועה, 2 קצוות. אומרת: ׳הולכת על חוט דק, אדום, ללא רשת ביטחון׳. ישנה מוזיקה מורכבת לפעמים, שמקשיבה לה הרבה פעמים כדי ללמוד אותה ולהכיל את השונה משדה לא מוכר״.
כבר אז.
״בילדותי רציתי להיות וטרינרית או ללמוד ספרות אנגלית. עקב תמורות ותובנות, הבנתי, שהייעוד והשליחות שלי הם אמנות. האמנות בשבילי היא d.n.a לא טרנד ולא שעשוע או עיסוק. יום יום מגיעה לסטודיו באושר גדול. מהשכם בבוקר ועד אחר הצהריים״.
הטבע מצייר אותי.
״אמנות שפוגשת אותי בבטן וגורמת לי לחשוב, להרגיש ולתהות. אנשים מעניינים מרגשים אותי, מוזיקה משובחת, מורכבת. לצפות במחול מודרני, קולנוע איכותי. שירה עם מלל ואנלוגיות מיוחדות, שניתן לשייט איתה למחוזות אחרים, נופים עם גוונים ותת גוונים. קולות הפאלטה של הטבע, שלוקחת לי שעה לפעמים בסטודיו ליצור את הגוון, שהטבע מייצר בנונשלנטיות. כמות הירוקים בטבע. בעלי חיים, שמצילה, מבריאה ומשחררת. חרקים, פרוקי רגליים ועד בעלי חיים גדולים יותר. בעלי חיים עם התנהלות אחרת. גידלתי חומט, גמלית שלמה, נקבה, שהביאה לי את הילדים שלה, עורב, שיש לו אנרגיות חזקות ופיקחות. עטלף ובז. היום אני מגדלת 2 חתולים ונחש״.
אז בבית הספר.
״כשהייתי בבית ספר יסודי התאהבתי בילד בשם עפר. שיחקתי עם שם המשפחה שלו, שניכסתי לעצמי. עשה רושם, שאינו בכוון שלי. כשעשינו פגישה בגיל 50, הוא הגיע. מסתבר, שאהב אותי עד כלות״.
מטאור בשמי ביתי.
״בילדות, חוץ מבעלי החיים, שהלכו אחריי כמו הייתי החלילנית מהמלין ואהבתי את זה. חיות חשות באנרגיות, ללא לימודים אקדמאיים. שחקנים כמו סם שפרד, שגם כותב מחזות, קלינט איסטווד, מריל סטריפ, חכמה ומעניינת, מעבר ליכולות המשחק שלה והמימיקות שלה. בעיקר שחקנים בריטים כמו: הלן מירן, קליר דאנס, שחקנים עם אופי, שמביאים את עצמם ולא רק לומדים טקסט בעל פה. אנשים וירטואוזים עם חשיבה מפותחת וגמישה לומר וגם להקשיב. זמרים כמו לאונרד כהן, קאט סטיבנס, קארלי סיימון, קרול קינג. להקות כמו ג'נסיס, רנסאנס, פינק פלויד, לד זפלין. הגשת שיר של ערן צור. מייקל ג'קסון הפנומן. היוצר עם קול העורב: אביב גפן וכמובן את שלום חנוך, שיש רק אחד כזה. אוהבת גם את חצאי הטונים של מתי כספי וההגשה והפרפומנס של ריקי גל. קלאוס שולץ וקומפוזיטורים של יצירות קלאסיות״.
״כשהייתי בת 7 וחצי, היתה לי חווייה מיסטית עם אגון שילה האוסטרי, שלימים קיבלתי הסבר עליה. מחוברת אליו בכל מאודי. קדה קידה לגיבורה שלי: ארטמיסיה ג'נטילסקי. אוהבת את המורבידיות שלה, שבה. מושפעת ואוהבת את וויליאם דה קונינג, רוברט ראושנברג, וואנגשי מוטו, שרה לוקאס, מרלן דומא, מגדלנה אבקנוביץ, גאקומטי, קאטאלן, אנסלם קייפר, מרק רותקו ואלה, שאמיצים באמנות שלהם. חשובה לי האמירה, שיש עמוד שידרה, שלא מתנחמדים ולא מתקרנפים. שעושים אמנות טוטאלית״
כוחות על.
״השראות שואבת מכל דבר, מכתמי רורשאך, טקסטורות שקיימות ברחוב, אמני קו ואמנים של כתמי צבע שהם פיגורטיביים ומשאירים פתח מילוט לסקרנות ולפרשנות אישית וגם אבסטרקטיים. טכניקה אינה עומדת בפני עצמה, היא צריכה להיות מחוברת לעשייה מעניינת, חזקה. אוהבת את הייחודיות של מתיו בארני, את אלה, שהם על הקצה. רוצה להקדים את הזמן כמו הפינק פלוייד ולד זפלין. להיות משוגעת כמו ביורק, לנגן כמו מארק קנופפלר. מאד מעריכה את המינימליזם הגאוני של אורי רייזמן״.
אני.
״אני שמחה במי שאני. עברתי ועוברת תהליכים כל יום. לא רוצה להיות דופליקט של מישהו״.
התעשייה.
״לפעמים אני מזמינה אליי אוצרים, שאני מעריכה את דעתם. בוחרת היטב למי להקשיב. מתכווננת ומתכתבת עם עצמי. captain log. בודקת וחוקרת גבולות בעבודות שלי שהן יומן אישי, שחוט השני עובר דרך כולן. ניתן לזהות את כתב ידי, מהרישום בעפרונות רכים וגרפיט ועד נזילות וכתמי הצבע. כמו שהחיים אינם מהודקים״.
קפיטליזם.
״כסף הוא אמצעי שאי אפשר בלעדיו. הכל כל כך התייקר פה. הארנק שלי אנורקסי, קשה לי עם זה. הייתי רוצה שיח קטן במרפסת, שמצמיח שטרות של 200 שקל״.
מונולג של אושר.
״לצייר כל יום, להקשיב למוסיקה, לראות סרט משובח, עדיף בריטי. יכולת הדיאלוג שם מדהימה ומרגשת, משחקי המילים בתוך עושר השפה. כשמסיימת ציור, בודקת לאורך זמן, כשמחליטה, שזהו, העבודה גמורה ומרגשת אותי, נפעמת, מאושרת. פריחה מרהיבה של עצים והשרת הפרחים. עצים כמו ברכיכטון, סיגליון, צאלון, ערבה בוכייה, אלמון הודי וריח של פרחי האפונה הריחנית, הפרזיות, היסמין והפטנה. זקיפותו של החצב״.
אמנות בהפרעה.
״בועטת, בודקת, נושכת. מאד מכילה וליברלית. כך חינכתי את בנותיי, כך האמנות שלי, וכך מתנהלת בחיי. שואלת שאלות. שום דבר לא מובן לי מאליו. נושאי השיחה שלי אחרים: ההתנסחות והאמנות. השיחות שלי עם בעלי חיים. השיחות שלי עם עצמי, עם העפרונות, ושאר ירקות. אני אוהבת לקחת סיכונים. מעדיפה את הפיקח על החכם. איני הולכת נגד הזרם כדי להתריס, זאת החשיבה שלי. רב שכבתית, כמו האמנות. כמו לוח מודעות שניתן לקלף ולגלות כל פעם משהו אניגמטי בשכבה שמתחת״.
״קו של אגון שילה״.
״בצבא קיבלתי ביטחון, זקפתי כתפיים, המפקדים שלי היו יותר מהמשפחה שלי בשבילי. ערסלו, נטעו ביטחון ומאד העריכו אותי. יש בי תחכום שמרגש אותי ומאידך תמימות, שוב 2 קצוות. שמקשיבים לי ומבינים אותי, שמבינים את ההתנסחות שלי ואת ההומור המאקאברי, מרגש אותי. אנשים, שיודעים לזהות נימים מיוחדים ואיכויות. יחסים מיוחדים שפיתחתי עם 3 מורים שלי כסטודנטית״.
״בלימודים בכיתה הטרוגנית של מודל עירום, ניגש אליי המורה ושאל אותי "בכמה עפרונות את משתמשת"? עניתי: "באחד". הוא חשב שאיני מבינה את השאלה. ושאל שוב ושוב. תשובתי הייתה אותה תשובה: "אחד". הוא ביקש רשות לעמוד לידי ולהסתכל. אני הסכמתי. לאחר מספר דקות אמר :"את באמת משתמשת בעיפרון אחד. תשמעי, איך אגיד לך את זה? יש לך קודים פנימיים ואיכות, שאי אפשר ללמוד באף מקום, קו של אגון שילה". מה יכולתי לבקש יותר? רצתי עם העיפרון, כאילו שבאתי עם ידע מעולם קדום, אהבתי את הפוזות הקצרות. כמו הדינמיקה של החיים. מאד אוהבת לרשום. תופסת את הג'סצ'טר של המודל, משהו מן האישיות, שרואה פנימה. תנועה מאד מעניינת אותי. גם בעבודות הצבע, זה לא פשוט, כי הרי זה כמו סטילס. ישנן עבודות, שכשמצמצמים עם העיניים, ממש יכולים לחוש תזוזה״.
חיבוק״
״הצלחה בשבילי היא חשיפה של האמנות שלי. אמביוולנטית לגבי המימסד. להרשות לעצמי יותר ערסולים. תערוכות שמקבלת עליהן פידבק מחבק ומקצועי. הערכתו של ד"ר גדעון עפרת לאמנות שלי ושל שירלי משולם, שמבינה מבלי לדבר את הנימים שלי. קניית ספר אמנות עב כרס שנהנית להתבונן בו שוב ושוב. כתיבה של אוצר, שהבין את צורת החשיבה שלי וכמה חשוב, שההתנסחות תהיה מחוברת אליי ולעבודות שלי״.
רפסודה.
״הייתי לוקחת איתי לאי בודד עפרונות, גרפיט, מחק, סכין יפנית לחידוד. ניירות, ספר שירה, בעלי חיים וקומפקט דיסק״.
״כשהייתי בבית ספר יסודי התאהבתי בילד בשם עפר. שיחקתי עם שם המשפחה שלו, שניכסתי לעצמי. עשה רושם, שאינו בכוון שלי. כשעשינו פגישה בגיל 50, הוא הגיע. מסתבר, שאהב אותי עד כלות״
על אמונה וביטחון.
״שירלי משולם, נאווה סביליה שדה, גדעון עפרת ואנשים שקרובים לי, לא בהכרח משדה האמנות, מאמינים בי. אני מגיעה מבית מסרס, הצמחתי וצימחתי את עצמי למקומות נפלאים, את הרגעים או החוויות השליליות הפכתי לחוויות מכוננות. עושה עם עצמי עבודה פנימה מגיל 7 בערך, ותמיד יש למה לשאוף. הביטחון שלי נמצא במקום טוב וגם הדימוי העצמי. יש לי את הביטחון להוציא ולהתחבר לילדה שבי, לשחק משחקי ילדות. לא אכפת לי מה הסביבה חושבת. כשצריך להיות ה׳מבוגר האחראי׳, אני מתחברת למבוגר שבי״.
תביעה ציבורית.
״כשמנסים לערער על האכסיומות שלי. שאנחנו עם כובש, שיורה באנשים כפותים כדורי גומי שיש בתוכם ברזל. שמירי רגב מתנהגת עם התקציב, כאילו זה הארנק הפרטי שלה. שאין מנהיג שאמור להטוות דרך, לא רק דמגוגיה. שהשחיתות פשה בכל מקום. איך הגענו לכזה ריקבון ב-68 שנות קיום? שהניצבים לא שומרים על רוכסן סגור. שלא מבינים מדוע לוקח לנאנסת כמה שנים עד שהיא מחליטה להתלונן. שהסבלנות והסובלנות נגמרה. שיש דין אחד לזה ודין אחר להוא. שיש ריבוי קולות וצביעות. שמדברים על מגדר והעצמת נשים וברוב המקרים אלו מילים חלולות״
״תמיד אין תקציב לתוכן אמנותי. שנשים ביצי'ות לנשים אחרות. שאנשים בונקרים ופנקסנים. שלא אומרים תודה או סליחה-כנראה מצריך מאנשים טיפול דיאליזה. נפוחים ומתנשאים-אלה אנשים נטולי קבלות. שראשי עמותות ומנכלי"ם מרוויחים סכומים דימיוניים. שאנשים, שיש להם קפיטל getting away with things. שהתקשורת הבינאישית כמעט נעלמה, רק דרך גאדג'טים. שהורים, שהולכים לחגיגה של הילד שלהם ומצלמים בנייד ללא הפסק במקום להנות מהחווייה בזמן אמיתי״
״שהורים צעירים לא מקשיבים לאינסטינקטים והולכים על כל דבר להתייעצות עם מומחה. שהרפואה הולכת והופכת מציבורית לפרטית. שאנשים לא מבדילים בין בוטות למדוייקות. שמחנכים להיות אינדיבידואל, ובחטף של רגע מותירים אותך רק עם הצלופן. שהלוחמים בעוולות ובשחיתות נהדפים במקום להיות מחובקים. שאורלי רביבו מבית הנשיא מתפרנסת מבניית ציפורניים, במקום להיות בכירה או דוברת רהוטה של משרד החוץ ולהיות הכי מאומצת ומחובקת. שאנחנו משלמים על שרותי הבריאות של החרדים. שמתנחלים מתיישבים בטבורם של הפלשתינאים. שחברי כנסת מתגרים בעצם העלייה להר הבית.
״שארגונים ותאגידים גדולים לא הולכים עם האזרח יד ביד, אלא מתישים אותו כדי שיניח להם. שהמוזיאונים ספוגים בפוליטיקה וצריך לייצר איתם קשר דרך לשון ארוכה. שהשבע לא מבין את הרעב. שיש כאלה פערים בין החזירון העליון לעניון התחתון. שעשו לכאן עליות מכל מיני מדינות ולא טרחו ללמוד ולהבין את השפה והמנטליות. שלא יהיו יותר אנשים כמו שולמית אלוני, יוסי שריד ויצחק רבין. שאנחנו מתאחדים רק בזמן פיגוע או מלחמה, מעניין איך נתנהל כשיהיה שלום, אם יהיה. שהקודים הבסיסיים בין אנשים התמוססו ונעלמו״
המעגל.
״מעט חברים וחברות, לאו דווקא משדה האמנות, ברדיוס שלי מחזיקה אנשים אוהבים, מפרגנים, שכשצריך עושים לי wake up call״.
אמנות.
״די.אן.אי. לא יכולה בלי זה. חשיפה, אמירה, הנחת הקרביים על שולחן העבודה. קצוות של פיוטיות אל מול פרימות והשתלחות. סיכונים. הוצאת הביטנה החוצה. הכל בעצם, עד שנחרכת ונשרפת בעבורה. דיספרופורציות, דפורמציות, שילוב של רישום בקו, כתם וצבע. עשיית קולאז'ים מתלישות. אובססיה כמו ב"נפלאות התבונה" בפעולת תלישה ממגזינים. ערימות ערימות.
אוויר עם ויטמינים, השתלחות בצבע, העברת תנועה, סופות, קטארזיס, אהבה לאופל. אומץ, תעוזה. מעברים בין כהויות לבהירויות.קצוות פרומים. מפגשי חומר מעניינים וחקירת חומר חדש, כשזה נכון בטיימינג. שימוש בחומרים נמוכים, שזה כמו לעבוד עם יד קשורה לאחור ומכריח לייצר או להמציא פתרונות אחרים. דיקטים גולמיים בעובי 12 מ"מ. קנווס משתלח בפורמט גדול במיוחד. משיכות צבע פיוטיות ופראיות ולא מגומגמות. מפגשים מתנגשים שבוראים עולם חדש. תשוקה, תשוקה, תשוקה״.
חלומות של מעלה.
״להציג את האמנות שלי במקומות הכי הכי ושאוצרים יתחילו לפנות אליי יותר ויותר, שלא אצטרך לחזר יותר מדי ולעשות follow up. זה מעייף אותי. לתרום מכלים שיודעת ומכירה לאנשים קשי יום ולאנשים, שהגורל לא הייטיב עימם. להיות בתקשורת עגולה ואוהבת עם הבנות שלי. להיות בזוגיות מכילה ומפרגנת שמבינה מרחבים. תערוכות יחיד במקומות מצויינים, להוציא קטלוג טוב, להוציא ספר אמן מיוחד. לשבת על אי עם עצמי ולבהות, פשוט לבהות. לטייל בעולם, לראות, להכיר מקומות חדשים, תרבויות, להקים בית מחסה לחיות שהתאכזרו אליהן ולשקם אותן״.
״להתנדב בוייה טונארי בדרום אמריקה בשיקום אריות וקופים. להיות מחוברת ל׳אני העליון׳ שלי רב הזמן. להיות יותר סלחנית כלפי עצמי. לפגוש אנשים מעניינים, להקשיב להם, ללכת להרצאות מיוחדות על אמנות, על האור הגנוז. לקבל טיפולי מסז' גוף, שוודי, איורוודה, אבנים חמות, טווינא ורפלקסולוגיה. להיות בריאה ולא לבזבז אנרגיות מיותרות. שיהיו לי הרבה תלמידים, שאוכל להעביר להם את התשוקה לאמנות ולתת להם כלים טובים ומגוונים, שייקחו איתם ללימודים ולחיים״
קנווס.
״רוב היום בבגדי עבודה רכים, שנוח לי להיות ולעבוד איתם בסטודיו, כשצריך יותר חגיגיות, אוהבת טופ גדול, קוראת לזה "אוהל", במסגרת ההומור שלי וגרביונים. אוהבת נעליים גבוהות נטולות עקבים. אין לי פאטיש לבגדים. כשחוזרת הביתה עם בגד חדש, נוהגת לקמט אותו, לדרוך עליו ורק אחר כך ללבוש אותו. מבחינתי הבגד צריך להיות ספוג במשהו. מחשבה, חלק מאישיות, זיכרון או געגוע, זה טקס כזה ביני לבין עצמי. יש לי זוג מגפיים מדליק, משופשף, דהוי, כאילו של יישות עתיקה, מגלגול אחר״.
אחוזת חוף.
״הבית, הסטודיו, להיות על יד דיקט גולמי, נייר 400 גרם וקנווס לא מתוח, שפורפרות הצבע שלי, המברשות רחבות המנעד, העפרונות, הגרפיט, כשבעלי החיים שלי שוכבים על ידי ושומרים עליי כזקיפים. אני מרגישה בטוחה בכל מיני מקומות, סומכת על עצמי ועל מהירות התגובה שלי. מקשיבה לבטן. אינני מונעת מפחד. הגישה שלי אמיצה, אם צריך להתעמת/להתאמת עושה את זה גם. יודעת לצאת מאיזור הנוחות שלי״.
בית המוות.
״הלב הגדול שלי יותר מריע מאשר מייטיב, הרגישויות שלי כלפי הסביבה. העובדת הסוציאלית שבי ללא לשכה. אנשים שעשיתי עבורם מעבר לנורמה ויצאו כפויי טובה. אנשים שואבי אנרגיה, שמנסים להנמיך, אבל אותם למדתי להרחיק. מה יהיה עם העבודות שלי לאחר מותי? מסבל לפני המוות, מיכולות כלכליות נמוכות״.
טובות הנאה.
״לצייר, להקשיב למוסיקה, שיחה טובה עם הבנות שלי, קו איכותי של רישום בעפרונות רכים. כשאני מצליחה באוטוסוגסטיה להביא אליי גוף מלא או יישות של אחד האמנים שאני אוהבת ופסו מן העולם. ריחות של נפט, טינרים, זפת מדוללת, ורנישים ודלק. נופים פראיים, הירוקים של הטבע, פריחת החצבים, לגעת בטקסטורות ולהרגיש אותן דרך הנקבוביות. ללטף בעלי חיים. ציור משובח.
״תערוכה שביקרתי בה ועיכבה את ירידת הרוק בגרוני ויצרה פעימות חזקות בקצות אצבעותיי. גשם, שמנקה אבק והריח השונה באוויר, רענן יותר, טרי. עננים נוסעים, מחליפים צורה, משנים צורה, מתפוגגים. חלומות עם צבעים, שמצליחה להעלות בהם ריחות וטעמים, מבנים, פסיפסים וגרמי מדרגות מתעגלים. לצפות בבעלי חיים שמשחקים עם עצמם או אלה, שדומים להם. עורב, שזורק בחוזקה אגוז על הכביש כדי לפצח אותו, פליק פלאק לאחור של חמוס/ה. כשהנחש שלי, כמו בסיפור של ה"נסיך הקטן" מכיל בבטנו 3 בליטות של עכברים שחנק ובלע. כשמשיל את עורו. כשיוצאת איתו לרחוב כחגורה, כדי שיספוג ויטמין די. כששומעת בדיחה שנונה עם פאנץ' טוב. כשמצליחה להוציא אנשים ממצוקה וללוות אותם עד הבראה. אנשים שאני יכולה לדבר איתם על הכל. אנשים שאפשר לשתוק איתם ועל ידם״.
אורית שלי.
״עולמי הפנימי בנוי מנימים דקים. אוהבת את האיברים הפנימיים, חלקם הועלה בתערוכת יחיד שלי שנקראה: ׳The Sleeping Beauty׳, ותערוכה אחרת, שקראתי לה "זיק-כוך", שכללה דיוקן אחד מול מראה והשני מהבטן, מיצב של כתמי דם שלי שתפרתי אל תוך כיסי נייר פרגמנט, כל אחד לעצמו ולזה שעל ידו. ממושטרות אל מול התפרקות (הזמניות שלנו כאן ברגע אחד ולא ידוע). מיצב של 3 ברווזים, כל אחד בגישה שונה, כשלכל ברווז צינור בישבנו, שמנקז את ההפרשות, הדם והצלוליטיס. הברווזים הם עוף לא מקומי, וכך גם מרגישה לגבי עצמי.
במשך שנים, בילדותי אגרתי חומרי בסיס מעולים, שאז לא הבנתי לא ידעתי לתמלל. לא ידעתי, שהם ישמשו אותי בעתיד לאמנות שלי, כשמציפה על מצע העבודה שלי דברים, לא אמורה לפתור משהו, אלא להעלות מחשבות, רגשות ותהיות, זיכרון, געגוע, בלבול, כאב או חווייה נפלאה. תפקיד האמנות באופן חד משמעי מבחינתי הוא לערער על אכסיומות קיימות. לקפל דגל, שאינו רלוונטי, דגל כעיקרון, שפס זמנו. להיות אמיצה ולהעיז במפגשי קו, כתם וטקסטורות, קודם כל כמובן להגות את הקונספט. לחפש, לתהות, לשאול. ללכת קדימה, ללכת אחורה, בשביל לעשות קפיצה משולשת. לבדוק את העבודה מכל מיני מקומות וזוויות, לבחון אותה אל מול המראה
כששואלים אדם איך הוא מגדיר את עצמו: ריבוע, עיגול או משולש? רובם בוחרים אחת משלושת האפשרויות הללו. אני מגדירה את עצמי כצורתה של האמבה, קוטפת דימויים רחוקים וקרובים ומחברת אותם. אקלקטיקה ממחוזות רחוקים. אוהבת את הגלוי, אוהבת את הנסתר. אוהבת, שלא תמיד מבינה את הדברים, כמו בסרט "מולהולנד דרייב". אוהבת ומחוברת לרב שכבתיות. זורקת אבן חלקה ומקפיצה אותה על המים, מרותקת למעגלים הקרובים, הרחוקים והרחוקים יותר שמתהווים. לפעמים הרחוק הוא הקרוב.
״בילדותי נאלצתי לפתח חשיבה וחיבורים מהירים ולהיות כמה צעדים קדימה. כך זה היה בבית שגדלתי. בצורה סרקסטית חייבת את התודה הזאת לתא המשפחתי בו גדלתי. העבודות שלי מתחילות מאימאג' מרכזי, שעליו וסביבו מתחילה להערים צבע, שכבות, ואסוציאציות. נותנת לקולות להיכנס פנימה, לשבריר חלום, תולשת תלישות ממגזינים (לא משתמשת במספריים). נהנית מהמקריות, שהרי אינני יודעת עד היכן ייתלש בדיוק״.
יש מקום אחד בעבודה, שנותנת את המשקל המירבי, מרכז הכובד, שמפעיל את כל העבודה וגורם לעיניים לעשות סיור בתוך הקומפוזיציה או הנרטיב שמופיע בה. את המינונים משאירה לפארמקולוגים. לוקחת נושא, מפרקת אותו ואת אמא שלו, מרכיבה, לא בהכרח לפי הקונבנציה. מאפשרת לאמוציות לצוף. מגרדת צלקת ישנה, כך נדמה. פותחת, מחטטת, נוברת, מדממת על מצע העבודה. יש לי סערה קבועה בבטן, לפעמים זה טורנדו לפעמים טייפון. חווה זרמים טרמיים. עובדת מתוך אקסטזה. מכבדת את החומרים, לפעמים מדברת איתם או נערכת לטקס קידה מולם. לא משתמשת במעכבים או מזרזים, מכבדת את תהליך תגובת החומר כפי שהוא. מראיינת את עצמי בתהליך העבודה. שואלת המון שאלות. כשמנחה ומלווה נוער או טרום סטודנטים בבניית תיק עבודות/פורטופוליו עושה זאת באהבה גדולה ועם שליחות. מעניקה ארגז כלים ורסטילי, שמשמש אותם זמן רב אחרי סיום לימודיהם.
כשבודקת גבולות, בודקת אותם מהמקום האישי וממקום רחב יותר. הגבולות בכמה מישורים ותחומים, גבולות האטלס המוכר והצרוב, גבולות ביחסים בין אנשים, בין הורים לילדים. שואלת: מי קובע אותם? מועצת האו"ם, שרטטי האטלס? האנשים שמתיישבים ובונים בית? מי קובע את חוקי ההורות והסמכותיות? מה מותר ומה אסור? מתי לשחרר? למה אנשים צריכים לנכס כמעט כל דבר? ישנם המון דברים מרתקים, שאפשר להתענג ולהתרגש מהם מעצם התיצפות.
מאושרת, שהאמנות בחרה בי״.
״זכיתי״.
הצהרת אמן / אורית גולדמן
מבשלת רעיון ומערבבת עם מצקת גדולה.
מלכלכת, מנקה. מלכלכת, מזככת.
זהות, מהות, פרוק והרכבה.
נותנת את הפלטפורמה לדפורמטיבי.
עוצמה, השתלחות ואקספרסיביות אל מול פיוטיות.
שני קצוות.
הולכת על חוט דק, אדום. ללא רשת בטחון.
אימאג' מרכזי מול כתמיות של רורשאך.
ממושטר ומאידך בועט ומתפרע.
מתענגת על ונדאליזם.
מציפה תהיות ותהומות.
עוולות, התעלויות, מערכות יחסים, צדק חברתי ומניפה שלמה של רגשות ותחושות.
מביאה את עצמי אל שולחן העבודה, מניחה את קרביי.
לאסתטי ולגועל יש כוח ממגנט.
צבעי האקריליק והאמולסיות התעשייתיות מגיבים מהר, וכך גם הראש והבטן שלי,
לא בהכרח באותו הסדר.
מצע העבודה העיקרי שלי הוא הדיקט. מאוהבת בגולמיות שלו, מכבדת את הטקסטורות שלו.
עפרונות רכים וגרפיט יושבים באינטגראליות בכף ידי.
מתחילה מהאופל, בתהליך העבודה מתהווה לה אופטימיות.
לפעמים דוקרת את הדיקט, לפעמים מערסלת.
מתבוננת בעבודות ומתרגשת,
ישנם שם דברים, שנסתרים גם ממני.
אורית גולדמן
מנחה ומכוונת: oritgoldman.goldman57@gmail.com
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל