זו חתיכת כותרת שצריך לעמוד מאחוריה. קשה לחשוב על בית אופנה ישראלי ששרד במשך כל כך הרבה זמן, ועם היסטוריה רחבה שמתפרשת על כל תולדות האופנה הישראלית. משפחת דיין, ירושלים, התנ״ך – כולם היו חלק מהסיפור של משכית, ואם יש איזושהי אצולה אופנתית הרי שזו משכית. אבל בזמן שראינו מעצבים צעירים ופורצי דרך בשבוע האופנה הזה, משכית צריכים להתחיל לחשוב כיצד הם ישתלבו בשוק החדש שמתהווה בארץ
מאת: רן כץ צילום: הילה כדי
שרון טל, המעצבת שלקחה תחת חסותה להחזיר את גדולתו של המותג בשנת 2013, הציגה אמש את הקולקציה החדשה שלה בשבוע האופנה, כשעל המאזניים מונחות 100 שנים של גדולה לעמוד מאחוריהן.
התצוגה שהיתה העמוסה ביותר בקהל שראינו עד עכשיו בשבוע האופנה, גרמה לי לחשוב על דבר אחד עיקרי, והוא ששרון טל מפחדת לקחת את המותג צעד אחד קדימה. הקולקציה שהוצגה על המסלול התברכה בידיים מקצועיות, שמציגות עבודת בד מרשימה במיוחד. כל כך מרשימה שכמעט ואפשר לחוש את שמלות הסאטן על הגוף רק מלהסתכל עליהן מרחפות על המסלול. ועדיין, אף אחד מהלוקים שעלו על מסלול התצוגות לא נתן נקודת מבט חדשנית כלפי אופי המותג. משכית נשארה משכית, שזה מצוין עבור הלקוחה האלגנטית, הקלאסית, שאוהבת את חצאיות העור שלה כמו שהן עם החולצה המכופתרת. אך האם לא היה עדיף שמעצבת צעירה ומוכשרת כמו טל תעביר את הלקוחות של משכית חוויה חדשה ולא מוכרת?
כשראף סימונס נכנס להחליף את ג׳ון גליאנו בבית האופנה של דיור, ובשנה האחרונה גם בקלווין קליין, זו היתה הצלחה מסחררת, ואילו במשכית פשוט הלכו על הכיוון הבטוח והמוכר.
אין דבר רע בללכת על המוכר, במיוחד כשהוא מדבר להרבה לוקחות בארץ. אבל בזמן שראינו מעצבים צעירים ופורצי דרך בשבוע האופנה הזה, משכית צריכים להתחיל לחשוב כיצד הם ישתלבו בשוק החדש שמתהווה בארץ.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל