אפיפו, מגזין אופנה
העתיד של האופנה בישראל. פרויקט מיוחד
נוי מוניס (MUNISA), סטודנטית שנה ב׳ ב׳שנקר׳, בלוגרית ומעצבת אופנה, בריאיון מיוחד: ״הייתי במקומות מאוד נמוכים ואפלים בחיים. אני רוצה לגרום לכל דבר שאני מדמיינת, שיתגשם. היצירה עושה אותי מאושרת, לא רואה את חיי בלי זה״. וגם: פרויקט אופנה שעיצבה בהשראת בעיות קשב וריכוז
מאת: אפי אליסי
אופנה.
״מבחינתי היא דרך לבטא את עצמך, כל חוויה טובה או רעה יכולה להפוך ליצירה מופלאה שתוביל לפריט לבוש שאין כמותו. בגדול, אני אוהבת את הכל. לא מחפשת הגדרות. לא משנה מה אני אזרוק על עצמי, אני תמיד אדאג שיהיה איזון צבעוני בפריטים שאני בוחרת ללבוש. שוב, אני לא אוהבת הגדרות והכל מדהים בעיניי, אני חושבת שניתן לקחת כל פריט לבוש ולהפוך אותו מעניין. סגנון אישי יותר מדבר אלי. אני מתחברת יותר לסגנון הספורטיבי-גותי של שנות ה-90״.
טום בוי.
״הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כאשר התחלתי להתעניין בבגדים. כילדה היו מלבישים אותי. חברה של אמא מארה"ב היתה שולחת בגדים מיוחדים מאוד, מה שמאוד פתח לי את הראש. כשגדלתי, הייתי ממש טום בוי ולא הסכמתי לקנות בגדים. כשהתקופה הזאת חלפה, התחלתי להתעניין בבגדים. אני זוכרת שביסודי היתה לנו תלבושת אחידה ותמיד הייתי חושבת: ׳איזה נעל תתאים׳, ואיך אסתיר את הסמל של בית הספר: בצעיף, שרשרת או במכופתרת שאקשור כדי שלא יראו את הסמל. הלכתי לחנויות בגדים ומצאתי את עצמי חושבת איך לשנות וכיצד ניתן לעשות את זה אחרת. מעולם לא הצלחתי להיות שלמה עם בגדים שרכשתי. כבר אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו. אני חושבת שהייתי בת 12 באותה התקופה״.
איך זה שג׳וק.
״בתיכון למדתי במגמת אמנות, שם הרגיש לי שאני רוצה יותר מרק לצייר, לצלם ולעשות פוטושופ. אלו דברים שאני מאוד אוהבת לעשות גם היום, אבל הרגיש לי שבא לי להתפתח ולגדול. בכיתה יב' התחילו פרויקט של תיכוניסטים, בשיתוף פעולה עם ׳שנקר׳. המורה שלי לאמנות בחרה בי שאשתתף בו. בסופו כל תלמיד עיצב דגם. אז הג'וק התחיל אצלי באמת. עבדתי מגיל 16 בחנויות בגדים, זה רק הגביר אצלי את הלהט. בתקופת הצבא פתחתי בלוג אופנה שבו כתבתי, צילמתי והצטלמתי. בעקבותיו התחלתי ללכת להשקות ותצוגות (זאת היתה בריחה מופלאה מהעולם הצבאי). הלקוחות משתנים בהתאם לנושא ולעיצוב. בעיקר אנשים עם המון תעוזה ואומץ, שלא מפחדים להתבלט בצבע, שאוהבים ומעריכים צבע. אני רואה גברים שלא תהיה להם בעיה ללבוש אובר סייז שעוצב עבור אישה. אני תמיד מחפשת את השוני והייחודיות כשאני מעצבת, אני מחפשת את הלקוח השונה והייחודי. מתוך מחקר, הסקרנות מובילה אותי. כשעולה נושא שמעורר בי התרגשות, אני מתחילה לחטט, לחפש ולמצוא קישורים שנוגעים בי. משם זה מתקדם לתמונות, קולאז'ים, בדים וסקיצות״.
בעבודה קשה.
״עדיין אין לי הרבה עוקבים, ועדיין, אני משתדלת להיות די פעילה ברשתות החברתיות, ליצור שיתופי פעולה עם אנשים מוכשרים, לשלוח אימיילים, לעשות טלפונים ולגרום לכל דבר שאני מדמיינת להתגשם. עם הזמן אני רואה שגם מתחילים לפנות אליי וזה כיף. דברים מתחילים לזוז. אני כרגע לא מוכרת זה יגיע בהמשך. אבל אני מעצבת טי שירטים וקצת אקססוריז לעצמי, כשאני לובשת אותם, שואלים אותי מהיכן הם וכך הם קונים ממני. כעת אני מוכרת פריטי אופנה שעיצבתי בשיטת ׳הפה והאוזן׳. השאיפה שלי בהמשך: להקים אתר מכירות אונליין בו יימכרו העיצובים שלי. אני רוצה להאמין שיש קהל שמחכה להם, אני מאמינה שבמשך הזמן כשאעצב יותר, ואחשף יותר לעולם. זה יקרה. קהל הרוכשים ילך ויגדל. לאט, אבל בטוח. כרגע אני סטודנטית. מאוד קשה להתפרנס מזה. אני עובדת ונעזרת בהורים שלי, אני בטוחה שבסוף זה ישתלם. כששאני מסיימת פרוייקט, והוא יצא בדיוק כמו שדמיינתי, אני מרגישה שכל החלקים בפאזל התחברו לי וזה סיפוק אדיר בשבילי. אני לא מצליחה עדיין. אבל אולי אוכל לומר שאני הולכת עם האמת שלי ולא נותנת לגורמים אחרים להשפיע על הדרך שלי ועל העיצובים. אני עדיין לא יודעת. אולי זה יקרה בעתיד״.
זו ילדותי.
״כילדה היתה לי בעיה רצינית עם מסגרות, הרגשתי כלואה. אכלתי הרבה חרא ממוסדות החינוך ומהסביבה. הייתי במקומות מאוד נמוכים ואפלים בחיים. אני חושבת שזה מה שמניע אותי, לא האמינו בי והיה מאוד קל לדרוך עלי. היום אני במקום אחר. אני מאמינה בעצמי ורואה כל מטרה כפסגה שאני הולכת לכבוש. דבר לא יעצור אותי או יעמוד בפניי. אני טיפוס רגשן. אני יכולה להתרגש כמעט מכל דבר. בעיקר אני מתרגשת מדברים שאני מזדהה איתם. אני לוקחת השראה מאנשים שסובבים אותי. היצירה עושה אותי אדם מאושר, לא רואה את חיי בלי זה״.
קבלו אותי. זו אני.
״להצליח להגשים את עצמי כל פעם מחדש. כשמשהו לא מסתדר לי כמו שדמיינתי, ואוו, אני יכולה להתחרפן מזה. החיים סלולים באכזבות, אני חושבת שהאכזבות בונות ומחזקות. במקרה שלי, זה מגביר את הכוח רצון. ש-MUNISA תהפוך למותג בינלאומי. יש בי הערצה גדולה ומקום גדול בלב עבור אנשים יצירתיים ורגישים. אני בועטת והולכת נגד הזרם. כסף זה דבר חשוב, אבל ממש לא הכל. מבחינתי, קודם כל להצליח ולהגשים את עצמי, בהמשך הכסף כבר יגיע. הביטחון העצמי שלי לא בשמיים, זה בסדר מבחינתי. למדתי להשלים עם זה. אני מצליחה לראות בזה יתרון״.
פרויקט סיום שנה א׳ בשנקר, שיצרה נוי מוניס
הקונספט: פרעות קשב וריכוז, עולמה הפנימי ודרך ההתמודדות שלה איתו. נוי מוניס עיצבה מערכות לבוש צבעוניות. חומרי הגלם, ההדפסים ועבודות היד שימשו אותה להעביר את המסרים אותן ביקשה להעביר לעולם.
״בחרתי בנושא הקרוב לליבי: ADHD ,ADD״
ADHD: הפרעות קשב, ריכוז והיפר אקטיביות.
ADD: הפרעות ריכוז. הנושא מאוד רלוונטי. בפרט כשבטכנולוגיות החדשות ישנה הסחת דעת. אנשים לא מאובחנים תמיד נכון. רבים מהם מוצאים עצמם בחוסר מיקוד.
למערכת השמלה בחרתי בבד ירוק מנצנץ המסמל את הרעש, וכובע המסמל את השקט המוחלט והריכוז. הרצועות מויניל בצורת ה-X עם אבזמי החגורה המרשרשים בקצה, מעבירות את הצד המרדן שהולך בדרך כלל נגד הזרם. ההפתעה של העניבה בגב, היא הבילבול בהם נמצאים המאובחנים.
המטורלל – השרוולים עם הדמות שציירתי והוספתי לה רקמה, נועדו להיכנס פנימה אל תוך הנפש של המאובחנים כ-ADHD. ישנם רגעים שאתה מרגיש ממש מטורלל, זאת הדמות שיצרתי.
למערכת השנייה עיצבתי ויצרתי פרינט של מוח בשרוולים. הגולף נועד לכסות את הפה. למאובחנים כ-ADHD, יש נטייה לדבר בלי סוף בשל האנרגיה המופרזת. רצועות הויניל עם כיתוב ה-ADHD מבקשות לומר כי זו לא בושה. זה חלק ממי שאתם ואין צורך להסתיר אלא להתמודד.
עיצוב תלבושות, סטיילינג ובימוי: נוי מוניס
צילום: איתי ג׳משי
עריכת סאונד: אוהד פלג
דוגמניות: נטלי עמוסי ויובל לסרי
איפור: לינור קהלני
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל