תעשית אופנה: תומר קצב. מונולוג של צלם מתחיל

תומר קצב, צלם בן 35, מתל אביב: אני הולך ברחוב ולא מפסיק להסתכל על אנשים, וכשאני נתקע על מישהו – לרוב אני מרגיש שאני רוצה לצלם אותו. משהו ממנו יהיה שלי״

 

״תמיד אהבתי לצלם. אני חושב שמעולם לא חשבתי שאלמד או שאהיה צלם במקצועי, אבל כשאני חושב על זה – זה תמיד היה שם. יותר ממקום מנציח, כמו איסוף זכרונות חיי תלוי במה שאצלם. את מצלמת הרפלקס הראשונה שלי קניתי אחרי הצבא. מצלמת פילם של קאנון. אני זוכר שהסתובבתי במשך חצי שנה במזרח עם שקית מלאה בפילמים מלאים בתיק, בהמתנה לפתח אותם״.

״בשנים האחרונות עבדתי בתור דייל אויר. בהתחלה העבודה הייתה קרקע מדהימה מבחינתי לצילום, אבל באיזשהו אופן הרגשתי שאני צריך לצרוב את החוויות שאני עובר בחיים בלב ולא על גבי תמונות קשיחות, ובמשך שנים הגעתי למקומות מדהימים, עמוסים ברגעים מיוחדים ובפנים מעוררות השראה, כשהמצלמה נשארה בטרולי במלון״.

 

 

״לפני כשנה ממש הכרחתי את עצמי לחשוב לאיזה כיוון אני רוצה להתפתח. הפעם מבחינה מקצועית. בלב לא שלם החלטתי להרשם ללימודי צילום. החלטתי שאני רוצה לבדוק את העניין, כשהמטרה העיקרית שלי הייתה למידת הפעלה טכנית של מצלמה נטו, מה שמעולם לא ידעתי לעשות כמו שצריך. במהלך הלימודים, בהשראת המורה אולי הכי טובה שהייתה לי בחיים למשהו, הבנתי שהפן הטכני בכלל לא מעניין אותי, ושאני יכול להשתמש בכלי הנפלא הזה של צילום כדרך ביטוי, גם אם אני לא יודע לנסח במילים את מה שאני רוצה לומר״.

 

 

״במהלך אחד השיעורים אמרה מנהלת בית הספר את המשפט: "המון אנשים חיים כשהם ישנים, והצילום הוא כלי שגורם לי להיות ערה". המשפט הזה נתן לי פליק בבטן, וגרם לי להבין שזה מה שאני מחפש – להיות ער, והצילום מספק לי רגעים כאלה. השראה לצילום אני מוצא בעיקר מפרצופים שמעניינים אותי. שמתי לב שאני הולך ברחוב ולא מפסיק להסתכל על אנשים, וכשאני נתקע על מישהו – לרוב אני מרגיש שאני רוצה לצלם אותו. משהו ממנו יהיה שלי״.

 

 

״מעולם לא הייתי אדם תחרותי מדי, לא היה לי בבטן צורך מיוחד בהישגיות, במיוחד מבחינת עבודה או קריירה. לפני מספר שנים טובות התחלתי בקריירה של עריכת דין. מהר מאוד הבנתי שלהשקיף על שקיעות וזריחות דרך החלון של המשרד זה לא מה שאני רוצה לעצמי. אני תמיד עסוק בלחפש מה יביא לי שקט ויפתח לי את העיניים יותר. לשמחתי ולצערי כסף מעולם לא עניין אותי יותר מדי מעבר לצורך הבסיסי של לכלכל את עצמי בכבוד״.

 

 

״האם אני שמרן או בועט? אני תמיד מרגיש שאני קצת מעופף וחי בעולם משל עצמי, כך שאני לא מושפע בקלות מכל פיפס. אני לא יכול לומר שאני בועט, באופי שלי אני הרבה יותר רגוע ומתבונן מאשר מנסה לשנות. שמרנות מעצבנת אותי, אני תמיד נאמן לעצמי, ומה שאחרים חושבים אף פעם לא עניין אותי יותר מדי״.

 

 

״הצלחה מבחינתי לא נמדדת במה שרשום לי בקורות החיים, אלא במה שהלב שלי מרגיש: האם אני אוהב את עצמי, את החיים שבניתי לי, והאם עדיין יש לי חלומות. מה אקח איתי לאי בודד? אני מאוד מקווה שלא אגיע לאי בודד. אין שום דבר בצמד המילים הזה שעושה לי נעים״.

 

תומר קצב