שירן אפרתי (הראיון המלא בהמשך): הקולקציה עוצבה בהשראת דמותה של אופליה, אהובתו הדחויה של המלט ממחזהו הידוע של ויליאם שייקספיר. תיאור מותה מתואר באמנות ובספרות באופן פיוטי וקסום. קולקציית בגדי הערב מנסה ללכוד את רגע מותה של אופליה ולהמחיש זאת דרך הבדים החובקים את הגוף ונושאים אותו כמו בגדיה של אופליה שנפרשו על פני הנהר כאשר נפלה לתוכו. הרקמה, נעשתה בעבודת יד ומצטיירת כסבך הצמחייה ומעוטרת באבני סברובסקי (שפרשו את חסותם לקולקציה) להענקת המראה הקסום והיוקרתי.
Shenkar 2016
Fashion Design: Shiran Efrati
Photographer: Eran Elster
Hiar Stylist&Makeup: Aurelie Maquilleuse En Israel
Model: Noa Beb Yosef for Elinor Shahar
״פנו אלי אנשים שאני לא מכירה דרך הודעות בפייסבוק או בשיחות טלפון, ואמרו לי שהקולקציה ממש ריגשה אותם והם חוו חווית צפייה מאוד אינטימית, שברירית אך גם מלטפת.״
ראיון עם שירן אפרתי, בוגרת שנקר, 2016. מאת: אפי אליסי
הקסם.
״תמיד נמשכתי למקומות אסתטיים רציתי ובחרתי לראות את העולם כמקום של קסם ומקום שאפשר להגשים בו חלומות. אני מאמינה שדרך יצירת השמלות והענקת האופציה למישהי להרגיש יפה, אני עושה בכך את חלקי. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי יושבת לעצב שמלות כלה וערב, ומדמיינת בנות בשמלות שלי. תמיד הרגשתי שלכל ילדה או נערה יש את שמלת החלומות שלה לערב הכלולות. הייתי יושבת עם חברות, מקשיבה לתיאורי הדמיון שלהן, ומעצבת להן את שמלת החלומות״.
אני שירן.
״כשהייתי בת 3, בעקבות העבודה של אבי, נסענו לארה"ב לשליחות של חמש שנים בניו יורק. היינו חלק מהקהילה היהודית במקום. למדתי בבית הספר פרטי "סלומון שכטר", בו שומרים על המסורת היהודית ומתחנכים באופן דתי. כל בוקר היה מסדר בחצר בית הספר וכל התלמידים היו עומדים ומדקלמים את ההמנון של ארה"ב ואת התקווה. עד היום אני זוכרת את המסדרים הללו, ותמיד עולה לי התמונה בה אני רואה את עצמי עומדת בחצר לבושה בשמלה מבד כותנה בצבע ירוק בקבוק ועליה הדפס של פרחים, עם גרביונים לבנים ונעלי בובה שחורות״.
״הילדות בארה"ב זכורה לי כחוויה מדהימה וזהו חלק גדול ממי שאני היום. זכיתי לגדול לתוך שתי תרבויות. לא אשכח שהוזמנתי על ידי חברה שלי שאצטרף אליה לחג ההלווין כשאנו מחופשות, לעבור מדלת לדלת, ולבקש ממתקים כמנהג הנהוג שם. ולהבדיל, בפורים, להחליף משלוחי מנות אחת עם השנייה. מפגש נוסף היה עם חבריי לשכונה בה גרתי, כולם היו ממשפחות חרדיות, והיו גם מפגשים עם המשפחה שהייתה מגיעה לבקר אותנו בניו יורק. למדתי להשתלב בחברה בה אני נמצאת בכל רגע נתון. למצוא חברות משותפת וכמובן ללמוד לקבל את השונה ואף להשכיל ממנו. הילדות שלי זכורה לי בעיקר על ידי ריחות, טעמים ופרטי לבוש שחקוקים אצלי בזיכרון״.
״החזרה לארץ בגיל שמונה לא הייתה קלה. להגיע מארה"ב בה הכל נראה גדול ונוצץ יותר, לשמוע פתאום רק עברית, הרגשתי כאילו הכל עבר פילטר חולי צהבהב. הכל נראה יותר קטן. ולמצוא את עצמי יושבת בכיתה עם ארבעים תלמידים, לבושה בטישרט צבעונית עם מכנסי טריקו קצרים וסנדלים. ההבדלים כה גדולים בין שתי התרבויות, הם גרמו לי להשוות בין סגנונות הלבוש השונים שכל מקום הציע״.
״תקופת הנעורים שלי הייתה לדעתי התקופה היפה ביותר. כשהיית בת 12 עברנו ליישוב קהילתי באזור ירושלים. ושם, במרחבים הפתוחים, היינו כילדים. כל היום מסתובבים ברחבי הישוב. בנים ובנות משכבות גיל שונות, משחקים, לוקחים חלק בתנועת נוער, ומבלים את כל הזמן יחד. רובנו למדנו יחד באותה חטיבה והמשכנו לאותו תיכון. ההבדלים בין החיים שם לכאן, המעבר למקום אינטימי ושקט כמו ישוב, הוא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי ומהסגנון העיצובי שלי. הדיסוננס בין עירוני לכפרי, בין רעש לשקט, בין גדול לקטן״.
להתרגש ממה שיש.
״אחד הדברים שהכי מרגשים אותי הם טיולים. להגיע למקום חדש ולגלות מה יש לו להציע לי. להסתובב ולחוש את המקום, זה תמיד מעורר בי ייצר של הרפתקנות, יצירה וצורך לעז להצליח למצות את כולו. עוטף אותי בפרפרים בבטן. פתיח של סרט מרגש אותי. הישיבה באולם מול מסך ענק. אנשים זרים שיושבים וחווים יחד חוויה משותפת דרך יצירה שאמן קולנוע מנסה להעביר אליהם. החוויה עוטפת חושים, הריח של הפופקורן, הסביבה החשוכה, המסך הענק וההתרגשות במהלך העלילה״.
עד היום אני זוכרת את המסדרים הללו, ותמיד עולה לי התמונה בה אני רואה את עצמי עומדת בחצר לבושה בשמלה מבד כותנה בצבע ירוק בקבוק ועליה הדפס של פרחים, עם גרביונים לבנים ונעלי בובה שחורות
האוהבים של החיים.
״הפעם הראשונה שהתאהבתי היה בגיל 12. נפגשנו לראשונה במגרש הכדורסל, בדיוק היה טקס של תנועת הנוער (ההורים לקחו אותי ואת אחותי כדי שנוכל להכיר את כל הילדים לפני שעברנו לישוב, כנראה בשביל לעשות לנו נחיתה קלה), הוא ניגש אלי, והציג את עצמו ומאותו הרגע היינו יחד וזה נמשך כמה שנים. חוויה. אני חושבת שמה שתמיד היה משעשע ומרגש, היה כשהיינו משחקים מחבואים והיינו מוצאים יחד את המחבואים הכי טובים״.
אלילי הילדות.
״חד משמעי – הנסיכות של דיסני״.
משאבה.
״ההשראות שלי התמקדו בתקופות שנות במהלך ההיסטוריה, בדגש על שנות השבעים ומעולם הקולנוע והטבע״.
האכזבה הכי גדולה שלי הייתה ממישהו שאהבתי. ציפיתי וקיוויתי לקבל ממנו משהו שהוא לא יכול היה לתת לי בחזרה, והדרך שלי להתמודד עם זה היתה דרך היצירה. בניתי סביב זה נושא שלם לעבודת הגמר שלי והצלחתי ליצור ולהוציא את הרגשות שלי יחד
כזה אני רוצה?
״אני מסתכלת בעיקר על אנשים שהתחילו מאפס והצליחו להגשים את החלום שלהם. הם מהווים עבורי השראה ומחזקים אותי בהבנה שאני צריכה רק אמונה בעצמי על מנת להתקדם ולהצליח, ולהיות אדם מאושר המצליח להגשים את חלומותיו״.
אושר וזה.
״הסביבה שלי בעיקר. אני דואגת להקיף את עצמי באנשים שחשובים לי ושאני יודעת שיאהבו אותי לא משנה מה אעשה, כמובן שחלקם הגדול הם המשפחה שלי. ואין ספק שכשאני מציבה לעצמי מטרות ואני עומדת בהן, אני מאושרת מכך״.
לספר לחבר׳ה.
״אחת החוויות המרגשות שחוויתי היתה בשנה האחרונה של הלימודים. העבודה על פרויקט הגמר. בתחילת העבודה על הפרויקט, לא הרבה הצליחו להבין את מה שאני רוצה להביע דרך הבגד ואיך אני רוצה להעביר את זה, כיוון שהנושא היה מאוד טעון מבחינה רגשית. וברגע שהתחלתי לעבוד על הדגמים האמיתיים, אנשים הצליחו להתרגש מהבגד, והרגישו את מה שרציתי להעביר.
ובצבא: הייתי משקי"ת הוראה בחיל חינוך, והוצבתי בקורס השלמת בגרויות לחיילים לוחמים. כשהחליטו לצוות אותי לכיתה שהייתה מוגדרת ככיתה בה יש יותר תלמידים מתקשים, חששתי בהתחלה. לא חשבתי שאני מסוגלת להתמודד עם המשימה החדשה, ולאט לאט הבנתי שדווקא זה המקום הנוח שלי, שם אני יכולה יותר לתרום ולתת מעצמי, זה היה אחד האתגרים הכי מספקים שהיו לי. אחרי מספר שנים קיבלתי שיחות טלפון נרגשות, מחיילים לשעבר שלמדו אצלי ומודים לי על העזרה הרבה ועד כמה זה קידם אותם באזרחות. אז כן, זאת בהחלט אחת מהחוויות המרגשות שהיו לי. וגיליתי כמה אני אוהבת ללמד״.
כמה טוב שבאת הביתה.
״הצלחה עבורי היא השגת יעדים ומטרות שאדם מציב לעצמו וזה יכול להיות גם התמודדות מול פחד (שלרוב מהווה מחסום) מסוים. הרגע בו אני מצליחה לגעת באנשים דרך אופנה. להצליח להעביר בדרך וויזואלית רגשות ומחשבות. דוגמא לכך היא פרויקט הגמר. לאחר תצוגת האופנה, פנו אלי אנשים שאני לא מכירה דרך הודעות בפייסבוק או בשיחות טלפון, ואמרו לי שהקולקציה ממש ריגשה אותם והם חוו חווית צפייה מאוד אינטימית, שברירית אך גם מלטפת. וזה הדהים אותי שאנשים זרים שלא שמעו את ההסבר שלי להשראת הבגד, הרגישו את מה שניסיתי להעביר דרך העשייה שלי.
כואב לי הראש.
אכזבה תמיד מתקשרת לי עם פספוס. תחושה מעיקה כאשר אינך מצליח להשיג משהו שאתה רוצה מאוד, או שאתה מצפה למשהו או מישהו שיפעל בצורה מסוימת, והוא עושה את ההפך הגמור. אין הצלחה אמיתית ללא אכזבה. או יותר נכון לומר, שאיש לא יידע להעריך נכון הצלחה לאחר שלא חווה אכזבה. קצת מוזר לי לשתף את זה, אבל האכזבה הכי גדולה שלי הייתה ממישהו שאהבתי. ציפיתי וקיוויתי לקבל ממנו משהו שהוא לא יכול היה לתת לי בחזרה, והדרך שלי להתמודד עם זה היתה דרך היצירה. בניתי סביב זה נושא שלם לעבודת הגמר שלי והצלחתי ליצור ולהוציא את הרגשות שלי יחד״.
השטיח האדום.
״להצליח לקדם בארץ את תעשיית אופנת הקוטור. לעצב לקהל לקוחות שמוזמנים לשטיח האדום ואירועים נוספים בסגנון הזה. שאצליח להרוויח מספיק כדי שאוכל כל שנה לטוס לטייל ביעד אחר בעולם ולהכיר תרבויות ואנשים חדשים. להיות מעצבת בעלת סגנון ייחודי שמעצבת באופן אישי ושילבשו את העיצובים שלי לאירועים וטקסים מיוחדים בארץ ובחו"ל״.
הוא ניגש אלי, והציג את עצמו ומאותו הרגע היינו יחד וזה נמשך כמה שנים. חוויה. אני חושבת שמה שתמיד היה משעשע ומרגש, היה כשהיינו משחקים מחבואים והיינו מוצאים יחד את המחבואים הכי טובים
תיק גב.
יש לי מגוון רחב של חברים ומכרים. ככל שאתה מתבגר אתה מבין שחברים היא בחירה אישית שלך, באילו אנשים ואנרגיות אתה רוצה להקיף את עצמך, ולכן מכל מקום בו הייתי (מהישוב, תיכון, צבא, מהטיול, מקומות עבודה שונים, לימודים ומנסיבות היכרות שונות) יצא לי להכיר ולהתחבר להרבה אנשים ומתוכם בחרתי את האנשים שרציתי שיהיו חלק מחיי״.
פאשניזם.
״בעיני אופנה היא צורת התבטאות של אדם או קבוצה במרחב החברתי. אופנה מהווה משקל שונה אצל כל אדם, וכל אדם לוקח את האופנה למקום בו היא מבטאת את האישיות שלו ואת הדרך בה הוא רוצה להציג את עצמו בפני הסביבה. אני אוהבת בגדים נוחים המדגישים את הנשיות שלי״.
אחרי מספר שנים קיבלתי שיחות טלפון נרגשות, מחיילים לשעבר שלמדו אצלי ומודים לי על העזרה הרבה ועד כמה זה קידם אותם באזרחות. אז כן, זאת בהחלט אחת מהחוויות המרגשות שהיו לי. וגיליתי כמה אני אוהבת ללמד
לשמור או לבעוט.
״אני חושבת שאני נמצאת איפשהו באמצע הסקלה הזו עם נטייה יותר לכיוון השמרנית. אני אוהבת להתלבש בסגנונות שונים ובעיקר להעז מבחינת הצבעוניות״.
תיק קלאץ.
״הייתי רוצה לומר שכסף זה לא הכל בחיים והכי חשוב זה להיות מאושרת ומצליחה. אבל המציאות של היום מעט משנה את הגישה התמימה הזו, וכמו בכל תחום, גם בתחום האופנה, אין ספק שכסף הוא כלי שעוזר לקידום והשגת המטרה הסופית.
אי בודד.
״הייתי לוקחת לאפטופ עם חבילת גלישה״.
אני מאמין.
״אני בהחלט מאמינה בעצמי, ואני חושבת שהלימודים ב"שנקר" העצימו תחושה זו. המדד? החברים הסובבים אותי.
מעיל פוך.
״בבית של ההורים בישוב ומחובקת עם הכלבה שלי, מיקה. לשבת עם חברים ולשתות בקבוק יין טוב. להצליח לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי״.
איף.
״יש לי רגישות יתר לחינוך. קשה לי לראות חוסר גבולות, דבר שמוביל לחוסר סבלנות וסובלנות לסביבה ולאחר״.
ברררר.
״ואוו ג'וקים, לגמרי! מסוגלת לשבור שיא בקפיצה לגובה״.
הום סוויט הום.
״כן, המשפחה שלי תמיד עומדת מאחורי, מעודדים ותומכים. לולא הם, ספק אם הייתי מצליחה להגיע למקום בו אני נמצאת היום. בכל אותם הפעמים שהרגשתי חסרת כוחות או בדרך ללא מוצא, הם תמיד היו שם בשבילי, בעזרה, תמיכה וחידוש הכוחות הפנימיים״.
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל