מוזיאון הרמן שטרוק

מוזיאון הרמן שטרוק – חיפה – "בצלאל החדש": ההשפעה הגרמנית על האמנות הישראלית

מוזיאון הרמן שטרוק

16.11.15 – 17.7.15
הפתיחה: חמישי –  16.7.15 – בשעה 20:00
אוצרת: עירית שלמון

מאת מערכת המגזין

בתערוכה "בצלאל החדש": ההשפעה הגרמנית על האמנות הישראלית, במוזיאון שטרוק בחיפה, מוצגות עבודותיהם של בני שלושה דורות: הדור הראשון שהקדים לעלות לארץ וכלל את בני הזוג לאופולד וגרטה קרקואר ואת אנה טיכו; הדור השני, שהגיע לכאן לאחר עליית הנאצים, ובו נכללים יעקב שטיינהרט, יוסף בודקו, לודוויג שוורין, יעקב אייזנשר ואיזידור אשהיים; והדור השלישי, הכולל את יוסף הירש, יעקב פינס וממשיכיהם.

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, החלה עלייה גדולה של אנשי רוח מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כיה.. הם הביאו לארץ ישראל את המסורת והערכים שעליהם גדלו – בין השאר את מסורת הרישום של נופים ודיוקנאות. שהגיעו לכאן, חוו הלם תרבותי ומשבר זהות, בעקבות המפגש עם השפה החדשה, האקלים, האור העז וכן העוינות המסוימת שבה התקבלו מצד אנשי האמנות המקומית שהתרכזו בתל אביב. מרביתם מצאו את מושבם בירושלים, בקרב אנשי האקדמיה והרפואה והאמנים שקדמו להם – אנה טיכו וליאופולד קרקואר.

ב-1935 פתחו את בית הספר "בצלאל החדש", ששילב בין אמנות ומלאכה (בצלאל הישן שהקים בוריס שץ נסגר ב-1929). הרוח הציונית של "בניין הארץ" השתקפה במחלקות חדשות: גרפיקה והדפסי מוצרים לתעשייה, אדריכלות, מדע וטכנולוגיה. הצלמים העולים מגרמניה תרמו אף הם להתפתחות בתחומי התקשורת, הצילום התיעודי והצילום הניסיוני. הם מיזגו מורשת אירופית ותרבות מקומית כאשר ירושלים שימשה מוקד לאמנות המתחדשת במדינה המתהווה.

בקומה השנייה מוצגים תצלומים של צלמים יוצאי גרמניה שעבדו בתקופה זו בישראל

מדיום הצילום התפתח בין שתי מלחמות העולם בגרמניה. התחום החדש יחסית, שימש לצורכי תקשורת, עיתונות וז'ורנליזם, כמו גם את האמנות לשמה. הצילום הובא ארצה על ידי עשרות צלמים שלמדו בגרמניה. פעילותם יצרה בסיס לפיתוח של תחום הפרסום המסחרי, לצד עיסוקם בצילום אמנותי מופשט, ביצירת קולאז'ים ובשילובי כתב.

צלמי העלייה הגרמנית תרמו רבות להתהוות הצילום המודרני בארץ. השימוש בצילום לצורכי תיעוד ותקשורת והצילום הניסיוני האמנותי תרמו לפיתוחה של ראייה חדשה, ששינתה את התרבות החזותית המקומית. כדי להתפרנס, חלק מן הצלמים עבדו למען המוסדות הלאומיים: הקרן הקיימת וקרן היסוד. הם תיעדו חלוצים, הקמת תשתיות ופעילות תעשייתית חלוצית כחלק משלבי הקמת המדינה. הם עסקו בצילום דוקומנטרי של הפרויקט הציוני ושל אירועים היסטוריים עבור עיתונים וסוכנויות ידיעות, לצד עיסוקם בצילום ניסיוני. צלמים אלו עסקו גם בצילומים מסחריים עבור פרסום, אדריכלות, תצלומי דיוקנאות ועוד. חלק מתצלומי התעמולה נשלחו לגולה, מרביתם התמקדו בנופי הארץ החדשה, בארכיטקטורה המתהווה, בפנים של האנשים המגוונים ובאדם העובד ברוח החזון הציוני הסוציאליסטי. תצלומים רבים שיקפו את דמותו של "העברי החדש", כנגד גל האנטישמיות הגואה באירופה. שנות מלחמת השחרור (1948-1947) תועדו עם כל התקוות, הקשיים והכאב.

חלק מן הצלמים הללו למדו ב"באוהאוס" בגרמניה ועסקו בצילום אוונגרדי, ובהם הרמן לרסקי, אלפרד ברנהיים, טים גידל, ורנר בראון ופטר מרום. בעלייה הגיעו גם צלמות רבות וחיו כאן חיים עצמאיים ויצירתיים. בציונות הרבו לעסוק במעמדן של הנשים כאחיות, כמורות וכפועלות הלוקחות חלק שווה במאמץ הציוני. גם נשים צלמות מילאו תפקיד בחברה הציונית המתהווה.

מבין הבולטים שבצלמים ניתן לציין את הלמר לרסקי שהקים סדנאות לצילום ועסק בהוראת צילום; ולטר צאדק שעבד כצלם עיתונות והקים את התאחדות הצלמים בארץ ישראל; אלפונס הימלרייך שהתמחה בתצלומי מחול, תחום שהתפתח בארץ בזכות רקדניות ידועות שעלו מגרמניה דוגמת גרטרוד קראוס, גורית קדמן והאחיות אורנשטיין; טים גידל ואלפרד ברנהיים שהרבו לצלם את הבנייה וסגנונות הארכיטקטורה בארץ, כגון האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה; ורנר בראון שתיעד את מלחמת השחרור ואת משפט אייכמן; פטר מרום נודע בתצלומיו שתיארו את תהליך הייבוש של אגם החולה.