הסיפור של Fashion Israel התחיל בי. לפני כעשור פתחתי בלוג כתיבה, אמנות וצילום. קראתי לו Efifo. בשנת 2019 הקמתי את Fashion Israel. האג׳נדה תמיד אותה אג׳נדה. אני אאוטסיידר. לא חבר של אף אחד בתעשיית האופנה
מאת: אפי אליסי, עורך ראשי – Fashion Israel
רינו צרור נהג לפתוח את תוכנית הרדיו שלו במילים: "וכרגיל נפתח בהתחלה". אני דווקא רוצה להתחיל מהסוף. אתמול בערב אני מקבל הודעה דרך האינסטגרם מצלמת בשם אנסטסיה שיין: "שבוע הבא בעזרת השם מצלמת משהו יפה. יש לי כמה רעיונות גם לצילומים עם מסרים חברתיים. לא צילמתי מלא זמן. חוזרת עכשיו. כולי מתרגשת."
אנסטסיה שיין היא מהות המגזין. צלמת נועזת, בועטת במוסכמות, חושבת מחוץ לקופסא, לא רואה ממטר!
הסיפור של Fashion Israel התחיל בי. כשגרתי בניו יורק התאהבתי בצילום ואחר כך באופנה. הייתי בחברתם של צלמי אופנה בתחילת דרכם, "דיויד לה שאפל" ו"נאן גולדן" [היום מגדולי הצלמים בעולם]. כשחזרתי לארץ היית ארט דירקטור של מגזין "קוסמופוליטן ישראל" [שנתיים] ושל מגזין "את" [שש שנים]. עבדתי עם גדולי הצלמים בארץ: אייל נבו, יניב אדרי, דודי חסון ורון קדמי [יש לו את בית הספר הטוב ביותר בישראל ללימוד צילום אופנה]. העבודה איתם לימדה אותי הרבה.
כשסיימתי את תפקידי ב"את". עולם הפרינט כבר היה גוסס ["לאישה", "נשים" ו"מגזינה" עדיין בפרינט]. כולם עברו לאון ליין. גם אני. לפני כעשור פתחתי בלוג כתיבה, אמנות וצילום. קראתי לו Efifo [כינוי שהודבק לי במהלך השנים]. הבלוג שפתחתי במערכת הבלוגים [פעם היה דבר כזה] של "תפוז" די הצליח. לאחר מכן החלטתי שאני רוצה אתר משלי עם דומיין משלי. חברים טובים בנו לי אתר בסיסי עם הכתובת : www.efifo.co.il.
באתר זה כבר התחלתי להפיק הפקות אופנה מקוריות. רציתי לגדול עוד ופניתי למעצבות ולבונה אתרים וביקשתי מהם שיבנו לי אתר אופנה גדול ויפה. גם לו קראתי Efifo. קולות של קולגות שעבדו איתי יעצו לי לשנות את שם המגזין למשהו יותר גדול. Efifo היה מבחינתם שם של בלוג אישי. הקשבתי לקולות ושיניתי: החלטתי לקרוא לו Fashion Israel. רכשתי את הדומיין: www.fashionisrael.co.il.
לאחר מספר חודשים החלטתי לשנות את הכתובת ורכשתי את הדומיין www.fashion-israel.co.il. עיניין של מקף מפריד בין פאשן לישראל.ֿ
26 במרץ 2019. הלוגו שעיצבתי ל-Fashion Israel
למרות כל השינויים שערכתי האג׳נדה הייתה אותה אג׳נדה והיא לא השתנתה מאותו בלוג [Efifo] במערכת "תפוז"
ל-Fashion Israel של היום: "מגזין אופנה המשמש במה לדור החדש של האופנה בישראל – מעצבי אופנה, צלמי אופנה, סטודנטים לאופנה, בוגרי אקדמיות לאופנה ובתי ספר לצילום אופנה. המגזין שם לו למטרה לקדם ולפתח כישרונות בתעשיית האופנה המבקשים במה להשמיע מעליה את קולם הרם, הברור והמחדש – נועזים, בועטים ותוססים מתחומי אופנה, הביוטי וצילום בישראל. מגזין אופנה ישראלי המקדם אנג׳נדות חברתיות: קידום מעמד האישה, שיתוף פעולה עם אקדמיות, מכללות ובתי ספר גבוהים בארץ לצילום ואופנה, אופנה בחברה ערבית – במה לערביי ישראל. חשיפה ראשונה של אלפי סטודנטים. פועל למען אנשים בעלי מוגבלויות, פגועי נפש, נכים ועוד. יוזם ותורם למען התפתחות וחדשנות של עולם האופנה בישראל: דגש מיוחד על קהילת המעצבים/ות, הצלמים/ות, הדוגמנים/יות והסטייליסטים/יות, מעצבי השיער ואנשי האיפור".
הייתי במה ראשונה של צלמים/ת, צלמי/ת אופנה, מעצבי/ת אופנה, סטייליסטים/ת, כותבות/ים, יוצרים ויוצרות שביקשו להשמיע את קולם הברור, המחדש והבוטח. במהלך עשר שנות קיומו של הבלוג הקטן ושל המגזין הנוכחי, אלפי יוצרים קיבלו במה ראשונה וחשיפה של היצירות שחיפשו להראות לעולם. תחנת ביניים בין בתי הספר הגבוהים לצילום ולעיצוב אופנה לבין תעשיית האופנה הישראלית המיינסטרים [תמיד הסברתי להם שנדרשת סבלנות – לא קל לחדור את קיר הבטון הזה] אני לא מתבייש לומר שאני סוג של אקדמיה. מאוחר יותר גילו מגזיני האופנה הגדולים את הכוח והעוצמה של יוצרים רעבים מלאי כישרון והתחילו לתת לזה במה. בתעשיית האופנה הישראלית שאני הכרתי בשנות עבודתי ב"את" וב"קוסמופוליטן ישראל" [אגב, זהה לתעשיית המסעדנות – בה יש יותר שפים מאשר שפיות] צלמות אופנה כמעט ולא היו קיימות. אני קיבלתי החלטה שהמציאות הזו חייבת להשתנות [לצערי היא לא השתנתה מספיק. עדיין יש הרבה יותר צלמי אופנה עסוקים מאשר צלמות אופנה].
מאז 2014 בו פתחתי את הבלוג ועד הימים החשוכים של 2024 אני פועל באותה אמונה ובאותה צדקת דרך. משמש במה לצעירים מפוצצי כישרון, רעבים – עם רעל בעיניים. אני מת עליהם. הם נותנים לי כוח ואנרגיות. אני נפעם מהם כל פעם מחדש. אני הכי מפרגן ומאושר לגלות שהזרעים שזרעו בהם המורים המצויינים של בתי הספר הגבוהים [חלקם מהטובים בעולם], נבטו אצלי – השמיעו קול חזק. הצמיחו להם כנפיים ועפו. כן, כמו "עוף גוזל". כמי שעובד עם משרדי יח״צ האופנה הגדולים, הבינוניים והקטנים בישראל, נשלחים אליי מיילים בהם כל הקמפיינים הגדולים והקטנים – זה לא משנה. אני מזהה בהם שמות של יוצרים שהכרתי בצעירותם והיום הם בעשייה ברוכה. איך אומרים: "ברוך השם, יש פרנסה". קיצר: יש הרבה נחת. חלקם זוכרים לי נעורים וטורחים להזכיר לי, חלקם פחות אבל זה לא משנה את הגאווה שלי בהם. העיקר: "תעשו ותצליחו" – בטח בימים הנוראיים העוברים על כולנו: יש ליצור, להיות בעשייה, אסור להישבר, להתייאש, להפוך אילמים, חירשים ומשותקים. אוי לנו אם ניתן להם לנצח את היצירה ו"הרוח הישראלית."
אפילוג:
אני אאוטסיידר. לא חבר של אף אחד בתעשיית אופנת המיינסטרים [פחות מתחבר. אבל זה אני – גם כשהייתי נער שצייר וכתב בלי סוף – הייתי ביישן , מופנם משהו ומסוגר]. לא תמצאו אותי עושה מינגלינג בהשקות או גאלות. שולח את הכותבות המוכשרות שלי. כששואלים אותי היכן יושבת מערכת Fashion Israel אני צוחק. מפעל היצירה נמצא בחדר של הבת שלי. משם אני פועל. אני, המחשב והוואטסאפ.
קנאת סופרים?
זוכרים את הדומיינים שכמו זקן טרחן כתבתי לכם עליהם למעלה? ישנה דרמה לא קטנה בסיפור. כשאתה מפסיק לרכוש את הדומיין הקודם שלך הוא כבר לא שלך ומוצע למכירה. לא חשבתי, לא האמנתי ולא דמיינתי שמישהו ירכוש דווקא את הכתובות הקודמות שלי. כיוון שאני ממעט לשוטט במרחבי הרשת [פרט לאינסטגרם – שם אני צד את הכישרונות הצעירים] הובאו לידיעתי שאכן הכתובות הישנות שלי נרכשו. איני יודע עד היום מי רכש את www.efifo.co.il ואפילו קרא למגזין שלו: Efifo. מבחינה משפטית אין מה לעשות. כתבתי להם שזו גניבת דעת והם שינו את שם אתר האופנה המסחרי – מוכרים בו כתבות שיווקיות [Fashion Israel – בכל שנות קיומו החל מהבלוג הקטן ועד האתר הגדול משמש כמגזין אופנה חברתי ללא מטרות רווח. כל הפועלים בו כולל אני עושים זאת מאהבתם ליצירה הישראלית] ל"אפי סטייל" – אין שם שמות, לא אודות המגזין, לא שמות הכותבים – הדרך היחידה להגיע אליהם היא לשלוח הודעה בדבר נכונות לרכוש כתבה שיווקית. כך ייעשה לאיש שלא המשיך לרכוש את הדומיין הקודם. רשעות? קנאה? ואולי ההיפך – סוג של גאווה שמחקים אותך. בכל מקרה – הם רוכבים על הטראפיק של Fashion Israel.
הסיפור עוד לא הסתיים. המשך העלילה: זוכרים [תתגלגלו למעלה] שרכשתי דומיין ואז שיניתי את דעתי ובגלל מקף שיניתי כתובת? מישהו נוסף רכשת את הכתובת: www.fashionisrael.co.il, פתח אתר אופנה וקרא לו Fashion. אותו סיפור גם כאן. אין עם מי לדבר [אין שמות, לא אודות המגזין, לא שמות הכותבים – הדרך היחידה להגיע אליהם היא לשלוח הודעה בדבר נכונות לרכוש כתבה שיווקית]. גם כאן מבחינה משפטית אין הרבה מה לעשות [אולי ללכת למשפט ארוך שלא בטוח אם אזכה בו. יש כאן גניבת דעת. זה ברור. גם כאן רוכבים על הטראפיק שלי]. האם יש לי שונאים? מי רוצה לעשות לי רע? אין לי מושג מי עומד מאחורי האתרים הללו.
ואם זה לא מספיק. הגיעה הצרה הכי גדולה: עמוד מתחזה באינסטגרם: fashionisrael.mag.official@ – הנזק הכי גדול [מבלבל את כולם, מתייגים אותם במקום אותנו: fashion_israel.mag@. עולה ראשון כשמחפשים אותנו – צרה צרורה]. בלי בושה הם או הוא או היא [אלוהים יודע מי מעולל את זה] גונבים את הלוגו המסחרי שלנו: של האתר, של עמוד האינסטגרם, של הפייסבוק האישי, הדף העסקי, קבוצת הקהילה. גונבים תמונות שלנו מהמגזין, מהפייסבוק ומעמוד האינסטגרם שלנו. ניסיתי הכל! ודבר לא עוזר. לא דיווחים רבים על התחזות, מיילים לאינסטגרם ישראל ולפייסבוק ישראל. נאדה.
אילנה דיין סיכמה את זה במשפט האייקוני שלה: "מה אומרים? לא אומרים!"
אני שואל מאיפה כל הרוע הזה מגיע – בטח בימים שכולם מדברים על אחדות, קירוב לבבות, אחווה, רעות, התנדבות.
אולי להוא שם למעלה שיצא להפסקת קפה בשבעה לאוקטובר יש את הפתרונות לשאלות.
אנסטסיה שיין, התגעגעתי!
Chief editor & art director: Effie Elisie
Email: fashionisrael.mag@gmail.com
Instagram: fashion_israel.mag
site: https://www.fashion-israel.co.il
Facebook business page: Fashion Israel
מהעדכונים החמים של תעשיית האופנה בישראל