בת ים

מוזיאון תל אביב לאמנות: ליאוניד בלקלב-חוקר דיוקנאות אובססיבי, מוזיאון בת ים לאמנות: מיניגולף בת ים, גלריה חזי כהן: גלעד אופיר – עבודות חדשות, מכון אבני: תערוכת בוגרים 2015, גלריה עמליה ארבל: מוטי דריאל, גלריה p8: מנומר-עפרה אוחנה, עד 120: "התבוננות"-רוחקה לנדשפט

בת ים

מוזיאון תל אביב לאמנות: ליאוניד בלקלב-חוקר דיוקנאות אובססיבי

תערוכת הפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית
אוצר: ד"ר דורון לוריא
25.6.16 – 5.10.15
גלריות צ'ארלס ואוולין קרמר הבניין הראשי

ליאוניד בלקלב

(נ' 1956, מולדביה) חוקר ומצייר שוב ושוב את עצמו ומודלים אחרים. יש משהו אובססיבי בחקירות אלו, בכל פעם הוא מוצא משהו שונה באותו "דוגמן" — האור, הרקע או מודל שפשוט הזדקן בינתיים.

התערוכה  הנוכחית של ליאוניד בלקלב זוכה פרס שיף לאמנות, מציגה שלוש קבוצות של עבודות אשר נוצרו בארץ ב-25 השנים האחרונות: דיוקנאות עצמיים, משפחת האמן ודיוקנאות של אנשים אחרים הקבוצה השלישית מאפשרת הצצה לחתך חברתי ישראלי של דמויות כמו פרופסורים, פוליטיקאים, אוצרים, אספנים ושכנים שפוגש עולה/מהגר המגיע לארץ חדשה ובאמצעותם מנסה להתערות ולשאוף לקשר איתם.

קל להבחין בדיאלוג הנרקם מעצמו בין מסורת הדיוקן הרוסי במיטבה לבין עבודותיו של בלקלב, בעיקר בדיוקנאות-העצמיים. התעקשותו לחזור ולצייר את עצמו מאפשרת לו להתאמן מול מודל זמין וזול ולבחון את הבעות פניו השונות, ולמבקרים בתערוכה – להציץ לתוך עולמו של צייר, החוקר את דמותו בכל פעם מחדש.

(עוד על התערוכה מאת האוצר ד"ר דורון לוריא בתחתית הדף)

 

מוזיאון בת ים לאמנות: מיניגולף בת ים

פתיחה: חמישי, 09.07.2015, 20:00
אוצר: אלעד רוזן
אמנים משתתפים: רותי דה פריס, דרורה דומיני, אור הרץ ועירא שליט, איילה לנדאו, אפרת ניר, מרתה פירר, להלי פרילינג, גבריאל קלזמר, גבי קריכלי.

במסגרת התערוכה "מיניגולף בת ים", המבנה הייחודי והמעוגל של המוזיאון יהפוך למסלול מיניגולף שימושי, הכולל עבודות אמנות שנוצרו במיוחד בשביל התערוכה. עבודות אלו הן פסלים העומדים בפני עצמם, אך הן גם משמשות כגומות מיניגולף הניתנות למשחק על ידי קהל המבקרים במוזיאון. כך, במקביל להיותה תערוכת סביבות ופסלים, התערוכה "מיניגולף בת ים" מייצרת מסלול משחק מיניגולף העובר בין כל הפסלים המוצגים, כאשר כל אחד מהפסלים מהווה גם תחנה במסלול המשחק. המבקרים יכולים להכות בכדור כדי להכניס אותו לגומה, וכך לעבור לפסל הבא.
לאחר התבססות מעמדו של המיצב האמנותי בתולדות האמנות המודרנית והפוסט מודרנית, תערוכת פיסול עכשווי נדרשת מראש למראה כולל ומאוחד בו הפסלים מצטברים למעין סביבה אחידה והומוגנית. ב"מיניגולף בת ים", הכרה זו הופכת לתסריט של התערוכה – תערוכת הפיסול משמשת גם כמסלול מיניגולף פונקציונלי. המבנה הרעיוני והחוויתי של התערוכה מבקש לפתוח את שערי המוזיאון לקהל רחב ומגוון ולקיים חוויה אינטראקטיבית, חושית וגופנית בין הצופה למוצגים.
מגוון האמנים בתערוכה מציע פרספקטיבות וחומרים שייצרו מסלול שמצטבר מפסל לפסל, מגומה לגומה. האינטראקציה המשחקית של הקהל עם העבודות המוצגות מוסיפה רובד של מעורבות בתערוכה ובכך מאפשרת לצופים להיכנס לתוך העבודות עצמן ולהשתמש בהן. זאת, תוך שהפסל מפעיל את הצופים כאשר אלה חגים סביבו, עוברים דרכו, מתכופפים, מניעים ידיים, פוסעים בצעדים מדודים. כל פסל הופך למעין מכשיר מפיץ תנועות המחבר את הכוריאוגרפיה של המבקרים-שחקנים.

משחק הגולף הקלאסי מוכר בתרבות הבריטית והצפון אירופית משחר הימים אך מסתבר שאי שם במאה ה19, הוחלט לייצר אלטרנטיבה למשחק שנחשב אז כלא צנוע מספיק לנשים. כך נוצר המיני גולף, הקוקטי והאלגנטי שכבש את מסורת הפנאי האורבנית.
כמגרש מיניגולף, התערוכה מציעה מסלול מאתגר שבו חפצים מכוונים את המשתתפים לנוע, להתכוון ולהתרכז. באופן מעשי פסלים אלו יגרמו למבקרים אושר ותסכול, הנאה ואתגר, ובסיום המסלול ושקלול הניקוד בין החברים המתחרים גם יביאו לתחושת ניצחון.
התערוכה’ "מיניגולף בת ים" היא שילוב של פיסול סביבתי, מונומנטים ומודלים, אמנות קינטית ואמנות שימושית, עיצוב מכשירי התעמלות ואסתטיקת – יחסים המתערבבים באמצעות הכנסת ספורט פנאי לתוך הקשר אמנותי – מוזיאלי.התערוכה מזמינה לקהל הרחב בכל הגילאים ושעות הפעילות של המוזיאון הורחבו כדי לאפשר לכמה שיותר קבוצות ויחידים לבוא ולשחק ב"מיניגולף בת ים".
תאריך נעילה:10.10.15
מובי-מוזיאוני בת ים, סטרומה 6, בת ים.
שעות פתיחה: ג', ה': 12:00-20:00, ו', ש': 10:00-14:00
הכניסה לתערוכה לא כרוכה בתשלום, השכרת ציוד כרוכה בתשלום של 10 שקל למשתתף*
*ניתן לשחק בתערוכה רק בציוד המושכר במקום

גלריה חזי כהן: גלעד אופיר – עבודות חדשות

אוצרת: יעל כץ בן שלום
18.6.2015 –  22.8.2015
פתיחה: יום חמישי, 18.6.2015, שעה 20:00

גלריה חזי כהן מציגה תערוכת יחיד חדשה לאמן והצלם גלעד אופיר. רצף עבודות הצילום והווידיאו בתערוכה משקף מהלך של עבודה בתנאי פְּנים – בתוך חלל הסטודיו – שבמסגרתו מתקבל העניין של אופיר במבט הבוחן את פני השטח לכדי פעולה בסביבת עבודה מבוקרת.

מתוך דיאלוג מתמשך עם האוצרת יעל כץ בן שלום, אשר ליווה גם את שלבי הופעת 'מצב העבודה' החדש, גובש רצף העבודות שבתערוכה הנוכחית, המאפשר לראשונה התבוננות בתחום זה ביצירתו של אופיר כנושא עיקרי וכגוף עבודה עצמאי.
[…] סדרת דימויים של גלעד אופיר תלויה על הקיר כמעין דימויים מיקרוסקופיים שהוגדלו, מרחפים כמו "שורשי אוויר" בחלל, ספוגים במרחב הרווי "גוף ידע" נטול תכונות. גוף זה נקשר במאבק לחשיפת מרחב המשוחרר מכל הגדרה או מהות ובה בעת הוא מאפשר לחשוב דרכו את המציאות; זה המרחב שגלעד מכנה "המשהו שמעבר לו". כדי להגיע אל ה"משהו" הזה "יש לחצות את המופשט". לצד דימויים אלה מוקרנת עבודת וידיאו שבה מגולמת הפעולה כפנטזיה על עצמה, גוף המופיע כאף-גוף אך פועל על דעת הגוף ומתחכך עם גוף המעביר אותו על דעתו – אותו גוף ש"יודע", אך "לא יודע גבול".

יעל כץ בן שלום, מתוך הטקסט הנלווה לתערוכה
המאמר המלא יראה אור במסגרת ספר בעריכת כץ בן שלום שיוקדש לעבודתו של אופיר
גלריה חזי כהן
רחוב וולפסון 54, תל אביב
טלפון: 03-6398788
שעות פתיחה: ב-ה : 19:00-10:30, ו:  14:00-10:00, ש:  14:00-11:00

תערוכת המחזור השלישי בארטפורט

גיא גולדשטיין, הינדה וייס, נטליה זורבוב, ציון אברהם חזן, רון עמיר, תנועה ציבורית
אוצרת: ורדית גרוס
פתיחה: 14.7, יום שלישי, 20:00

תערוכת סוף השנה של ארטפורט מתרחשת ברגע מלאכותי בזמן – רגע לפני שתכנית הרזידנסי מסתיימת, אך לאו דווקא כשהפרויקטים עליהם עבדו האמנים בשנה האחרונה מגיעים לידי סיום. עבור רוב אמני המחזור השלישי של ארטפורט –  גיא גולדשטיין, הינדה וייס, נטליה זרובוב, ציון אברהם חזן, רון עמיר ותנועה ציבורית – שנה אינה פרק זמן ארוך ליצירה. הפרויקטים שלהם דורשים אורך נשימה. מאחר שרבים מהפרויקטים שנבטו השנה בארטפורט יבשילו רק בשנים הקרובות, "נונפיניטו" היא לא תערוכת סיכום שנה. היא הזדמנות להכיר את הפרויקטים עליהם עבדו בארטפורט בחודשים האחרונים, לפני שהם הושלמו אבל כשהם כבר מוכנים לחשיפה לקהל.

שדרת הסטודיו השקופים בארטפורט מטעה. היא מעניקה תחושה של הצצה לתוך עולם אמנות נסתר מן העין. המבקרים תמיד מבקשים להיכנס לתוך הסטודיו, לראות מה קורה בו. בתוך פופולריות הולכת וגוברת של אירועי סטודיו פתוח ושיחי אמן, גם כאן מתחזקת התחושה שדי בהסטת וילון ופתיחת דלת כדי לאפשר לעוברים ושבים לגלות משהו נסתר, לפצח את סוד עשיית האמנות. בפועל, ארטפורט הוא חלל עבודה אליו נבחרים למשך שנה ששה אמנים שעובדים זה לצד זה על הפרויקטים האישיים שלהם. רוב הזמן עונים בו לאימיילים, מדברים בטלפון, עורכים סרטים, כותבים רעיונות ומערבבים צבעים.

האם אפשר בכלל להציץ לתהליך עבודה? האם ניתן לתפוס משהו ממנו במילים? בתמונות? בביקור חטוף?
גיא גולדשטיין עוסק בשנים האחרונות בתרגום צבעים לסאונד ובחזרה. הפרויקט השאפתני שלו כולל אינספור ניסיונות, ציורים והדפסים. רק מתי מעט מהם מוגדרים על ידיו כעבודות שלמות שימצאו את דרכם אל הקירות. איך מחליטים מתי העבודה גמורה? מתי תרגום הצליל לתמונה הוא ניסיון ומתי הוא עבודת אמנות? התבוננות בחלק מהגיליונות שנשארו מאחור בתהליך המיון הקפדני מעלה שאלות על ההבדל בין עין האמן, האוצר והקהל.
הינדה וייס צוברת חומרי וידאו בעולם האמתי שהופכים תחת ידה לסצנה סוריאליסטית מתמשכת. היא אוספת חומרים עכשוויים ומקומיים ומתייחסת לנוף כמשקף מצב, עיצובו מחדש מאפשר לה לחשוף את מה שמוסתר בו. פעולה זו בוחנת כיצד הופך ההווה לסוג של אסקפיזם על ידי טשטוש מתמיד של העבר והעתיד.
נטליה זורבוב לא הפסיקה לצייר כל השנה. אבל בחודשיים האחרונים של השנה היא נתקעה במטבח המשותף של ארטפורט, ודבקה בסצנת הבישול השבועית. בתערוכה תחשוף נטליה את התהליך הארוך בדרך לתמונה הכולל רישומי ביניים, התבוננות מחודשת וחזרה שוב ושוב לאותה נקודה במקום ובזמן.
ציון אברהם חזן, שהקדיש את השנה ליצירת שני סרטים שיבשילו במהלך שנת 2016, יציג בתערוכה מיצב וידאו שמיישם חלק מן העקרונות שמנחים את העבודה על סרטיו. חזן מתייחס בעבודתו לאופן שבו זווית צילום הווידאו מכוננת דימוי של גוף ולקשר בין דימוי זה לחוויה טקטילית.
רון עמיר הוא צלם למרחקים ארוכים. הפרויקט האחרון שלו ערך כשתיים עשרה שנים. הצילומים שלו ממתקן חולות חושפים מציאות של ארעיות וזמניות, אבל הם רק תחילת הדרך של מערכת היחסים שנבנית עם אנשים שיציבות היא הדבר לו הם כמהים יותר מכל.
תנועה ציבורית תפעיל את תדרוך II פרפורמנס של אחד על אחד עם סוכן/ת של תנועה ציבורית במהלכו נפרשת רשת מורכבת של קשרים ושיחות שהיו חלק מהמחקר של הקבוצה אודות אמנות מודרנית שנעשתה בפלסטין לפני. 1948  תדרוך מממשת את רגע המעבר בין מחקר לפעולה על ידי הפיכתם של ציבור המתודרכים לסוכני מידע.  הפעלה של תדרוך בזמן גיבוש העבודה, היא מעין הרצה לבחינה ועיצוב של הפעולה ועל כן המשתתפים ותגובותיהם הם בעלי השפעה על המבנה הסופי של הפעולה.

נעילה: 29.8
שעות פעילות: א' – ד' (בתיאום טלפוני: 03-5182599 או במייל www.artportlv.org)
חמישי 12:00 – 20:00 שישי ושבת 10:00 – 16:00

מכון אבני: תערוכת בוגרים 2015

מכון אבני לאמנות ועיצוב משיק את תערוכת הסיום של בוגרי מחלקות המכון השונות: אמנות, תקשורת חזותית, תקשורת אינטראקטיבית, עיצוב ואדריכלות פנים, עיצוב אופנה ועיצוב תעשייתי.
התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב בתאריכים 16.7.2015-26.7.2015.
הפתיחה החגיגית : 16.7.2015 יום חמישי בשעה 20:00.
התערוכה תוצג בחללי התצוגה של מכון אבני ברחבי רחוב אילת (מספרים 8, 23,17,7) בעיר תל אביב.
א'-ה' 10:00-20:00, ו' 10:00-13:00. הכניסה חופשית

תערוכת סוף השנה של בוגרי מכון אבני מורכבת מקשת רחבה של פרויקטים אישיים העוסקים במגוון תחומים החל מנושאים אישיים, נושאים חברתיים, דרך נושאים עיצוביים ועד רעיונות חדשניים ויצירתיים בתחום פיתוח המוצרים.
ביקור בתערוכה, שהכניסה אליה חופשית, תאפשר לקהל הרחב חשיפה לחוויה הבלתי אמצעית שבמפגש עם העבודות המרתקות של הסטודנטים בתחומי האמנות, העיצוב והארכיטקטורה ותאפשר הצצה לעולמו של הדור הבא בתחומים אלו.
מכון אבני לאמנות ועיצוב תל-אביב, הנו בית הספר הגדול, החשוב והוותיק בתל-אביב ללימודי אמנות ועיצוב. המכון ידוע בשורה ארוכה ומפוארת של אמנים ישראלים אשר עברו בשעריו, הן כסטודנטים והן כמרצים. משנת 2000, מכון אבני משתף פעולה עם האוניברסיטה הפתוחה בכדי לאפשר לסטודנטים לקבל תואר אקדמי של האוניברסיטה הפתוחה. בשלוש מחלקות (תקשורת חזותית, תקשורת אינטראקטיבי ועיצוב תעשייתי) מוענק תואר הנדסאי.

גלריה עמליה ארבל: ממגע הבד למגה בייט-דיאלוג דיגיטלי בין מכחול לאייפד

פתיחה: 4.7.2015
בשנת 2011 חזר פרופ' מוטי דריאל באופן מלא לציור, אותו נטש לפני שנים מחמת "אשלייה שמחקר בכימיה חשוב יותר", כפי שמסביר. בשנתיים האחרונות מצייר גם באצבע על מסך מגע של אייפד (בהשראת הצייר הידוע דוד הוקני). טכניקה זו עדיין מוצגת מעט, אם בכלל, בגלריות בישראל. במוצ"ש 4.7.2015 תיפתח בגלריית עמליה ארבל בתל אביב תערוכת יחיד "ממגע הבד למגה בייט- דיאלוג דיגיטלי בין מכחול לאייפד"במסגרתה יוצגו עבודות  במחשב לצד ציורים על בד.

פרופ' דריאל אשר התרכז שנים רבות בפיתוח תהליכים בכימיה, החליט לשלב בין שתי אהבות- ציור במכחול  ובמחשב. הוא מצייר בסגנון חופשי הנע בין פיגורטיבי למופשט ומעריך את הציירים חיים סוטין היהודי, פרנסיס בייקון האירי וג'יימס אנסור הבלגי, שלא זכו לממשיכים באסכולות הייחודיות (המופרעות משהו – לדבריו) שיצרו.
על מסך מגע של אייפד אפשר לרשום רישומי מודל מהירים ואפשר גם להמשיך לפתח את הרישום במכחול על בד. בהמשך להחזיר את הציור מהבד לאייפד לעיבוד חוזר במגוון קומפוזיציות וצבעים ולחזור שוב לעבדו על בד. דיאלוג אינסופי, שמודגם בתערוכה ביצירות בצבע שמן לצד ציורי אייפד על בד.

מוטי דריאל: "אחד היתרונות של אייפד על פני ציור בבד הוא בשחרור משפופרות צבע, טרפנטין, מים, בדים ועוד. כל אלו מקשים בצורה מסוימת, למשל על ציור במיטה לפני השינה, מה שבהחלט אפשרי עם טבלט קל משקל. יחד עם זאת, אין להכחיש שהחוויה של ציור על בד בצבע מוחשי וזורם, בהשוואה להעברת אצבע על מסך מגע, דומה במשהו ליחס שבין צלי בקר ביין לבין המבורגר במקדונלד. לכל אחד מקום מכובד אבל בנסיבות שונות. כיום אני נע ונד בין האייפד למכחול".
הציור במחשב משחרר מעכבות שחשים לעיתים ציירים כשניגשים לדף ריק או לבד חלק. בעולם הווירטואלי של ציור דיגיטלי אפשר לתת לציור להוביל את היד בלי דין וחשבון אולי כי קל יותר, בלחיצת כפתור, להעלים מעשה מבלי להשאיר עקבות בחומר או במצפון, מה שקשה להשיג בציור עם צבע מוחשי וקשה עוד יותר בפעולות אחרות בחיים.

מוטי דריאל הגיע לישראל בגיל 10, סיים לימודי כימיה בטכניון בחיפה והמשיך לדוקטורט במכון וייצמן ברחובות, במקביל למחקר בנגב. ניהל בהמשך את המחקר בחברת הברום, המשיך להוראה בהשכלה הגבוהה והגיע לדרגת פרופסור. שולט בשפות אירופאיות אחדות, מתעניין בספרות, אמנות, ויוגה. מתגורר בעומר (ובקרוב בתל אביב), מאמין באקראיות החיים, באבולוציה ובמחקר הגנטי שמוכיחים שכל בני האדם שווים ומוצאם משותף, אך יחד עם זאת לא מצפה לשלום עולמי בשנה הקרובה. אחדים מציוריו מוצגים באתר motidariel.com.

נעילה: 22.7.2015
גלריית עמליה ארבל
בן יהודה 100, תל אביב

גלריה p8: מנומר – עפרה אוחנה

פתיחה: 9.7.15, יום חמישי, 20:00
מנומר היא תערוכת היחיד הראשונה לציירת עפרה אוחנה. אוחנה, בוגרת בית הספר המדרשה לאמנות (2012), תציג בתערוכה סדרת ציורים מהשנה החולפת, בהם היא מתבוננת בטריטוריה הקרובה אליה, ואשר עולה מהם עולם בעל אקזוטיקה מזרחית מקומית. האירועים הגנדרניים, העיטורים והצלופן המופיעים בציורים, הם אלמנטים שמקורם בתרבויות המזרח, אולם עבור אוחנה, הם עברו מעין השטחה והפכו למקשה אחת של "מזרחיות אותנטית". היא אוספת קלישאות מסוג זה ומתבוננת עליהן מחדש, מקרוב, בתוך הסטודיו. עבורה, זה אינו מבט קולוניאליסטי על הזר, אלא מבט אוהב ומתענג על המוכר.
בכמה מהציורים מתוארות סצנות ואובייקטים הלקוחים מחפלות מרוקאיות מסורתיות, אובייקטים שנחשבים שם נרדף לטעם רע וגנדרנות חסרת עידון. במעבר שלהם לציור, עוברים האובייקטים תהליך של עידון, נוסח קומפוזיציות קלאסיות של ציור, כמו מוגשים לצופה בנימוס. אלמנטים עיטוריים כמו שטיחים ומפות אשר מופיעים בציורים לקוחים מתרבות מזרחית ובעיקר נשית, ונתפסים כתרבות נמוכה. אוחנה מפזרת אותם על פני הציורים ומתענגת עליהם, על הפוטנציאל והעניין הציורי שהם מכילים. הופכת אותם לאלמנטים נחשקים, לשכיות חמדה, שהם לב עניינו של הציור.

בציור "ניצן שוכב על הספה" מתארת אוחנה את בן זוגה, גבר לבן, שרוע על הספה בתנוחה נשית אופיינית, הלקוחה ממסורת של תיאור נשים בתולדות הציור. היא מפנה בכך את הצופה לעיסוקה בחילוף התפקידים מנקודת המבט שלה מול ההיסטוריה. מעמדתה כציירת היא מתבוננת ומתארת את הגבר כמושא הציור וכמושא להתבוננות, כשהיא עצמה בעמדת המתבונן.
בציור "ישיבה מזרחית" מתואר שוב בן זוגה של הציירת, הפעם כשהוא שרוע ברגליים משוכלות  ונשען על ידו הימנית. בתוך הקונטקסט של התערוכה, נראית התנוחה כמעט כאילו היא לקוחה מאינדקס של תנוחות מזרחיות אופייניות. הגבר הלבן שהוא גם מושא אהבתה של הציירת מוצב כעת בתנוחה שכמו מוסיפה לו ניחוח של אקזוטיקה מזרחית. כך מוכפלים חילופי התפקידים; המבט המזרחי הוא המבט הנשי, האוהב והמתענג, המחליף את המבט המערבי הגברי.
חיה ועובדת בתל אביב. בוגרת בית הספר "המדרשה" לאמנות (2012). ציירת, מורה לציור ורישום. השתתפה במספר תערוכות קבוצתיות ובחממת האמנים של יריד צבע טרי 2013. מנומר היא תערוכת היחיד הראשונה שלה.

נעילה: 8.8.15
גלריה p8
יהודה הלוי 79 ,תל אביב, טל.054-4761920
ג' 11:00-15:00, ד'-ה' 15:00-19:00, ו'-שבת 11:00-15:00

עד 120: "התבוננות"-רוחקה לנדשפט

אוצרת: תקוה סנדרוביץ
התערוכה "התבוננות" מציגה יצירות של האמנית רוחקה לנדשפט בשמן, אקריליק, אקוורל ופחם, שצוירו במהלך 10 השנים האחרונות, בשיטת ציור אימפרסיוניסטית עשירה בצבע ותחושה.
בתערוכה מוצגות יצירות המתארות התבוננות דרך עיניה של הציירת על נופים ודמויות צבעוניות. המוטיב המאפיין את ציוריה הוא ההתרשמות מהרגע החולף, תוך שאיפה ליצור תיאור נאמן של הניצב מולה. האור מהווה מרכיב בולט המשפיע על האווירה והצבע, נוגע באנשים, רגעים, ובטבע ומוביל את הסיפור המועבר בציור.

התערוכה תתקיים בכל ימות השבוע (כולל שישי ושבת) בין השעות 10:00-19:00
בית הדיור המוגן "עד 120" (גלריית "ספיר") רחוב ראול ולנברג 32, רמת החייל
נעילה: 30 ביולי 2015
הכניסה חופשית

 

 

בצלמו ובדמותו

לאוניד בלקלב (זוכה 'פרס שיף' לשנת 2014) – דיוקנאות ודיוקנאות עצמיים

מאת: ד"ר דורון לוריא

לאוניד בלקלב מושפע עמוקות ממסורת ציורי הדיוקן הרוסיים העשירה והנפלאה שאפיינה את שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים – בעיקר אלה של איליה רפין (Repin, 1844 – 1930) ושל ולנטין סרוב (Serov, 1865 – 1911). כידוע לנו, לא כל מה שכונה בעבר, בעת הולדתו של בלקלב, בשם הקומוניסטי "ברית המועצות" – הוא בהכרח "רוסיה" של היום. בלקלב הוא יליד בילצי (Beltze) שבמולדביה, ולמד אמנות בקייב ובאודסה (אף הן אינן נכללות ברוסיה של ימינו). אבל מצד אחר, איליה רפין אף לא היה ממש רוסי אלא יליד אוקראינה, ורק ברבות הימים נחשב ל"צייר רוסי". נכון אמנם, שצייר ישראלי בן-זמננו אינו מוזמן בדרך כלל לצייר את דיוקנותיהם של צאר או צארינה כלשהם, או את אנשי החצר (על-אף שכאלה דווקא לא חסרים במקומותינו), אולם בלקלב מיטיב לפרוס בפנינו בדיוקנאות שהוא מצייר קשת רחבה של טיפוסים מגוונים ומעניינים.

בניגוד לציירי דיוקנאות רבים אחרים מתעקש בלקלב לחזור ולחקור ולצייר את אותם מודלים כמה וכמה פעמים. יש משהו אובססיבי בחקירות אלו. שכן, בכל פעם הוא מוצא ו"מוציא" משהו מעט שונה מאותו "דוגמן" עצמו. פעם השתנתה זווית האור שנפלה על פניו ופעם הרקע התחלף, ולפעמים – המודל פשוט התבגר (או אפילו הזדקן) לנוכח פניו ומכחולו של בלקלב. סדרות אלו הן אולי המאפיין הבולט וגם המרתק ביותר ביצירתו של בלקלב.

בלקלב כמובן מודע לקיומם של זרמים ושל סגנונות אחרים באמנות, אשר נחשבים בחוגים מסוימים ל"מתקדמים" יותר. לפיכך, אין זה נדיר לשמוע מפיו בשפתו הייחודית משפטים כגון: "לפעמים אני משוחח עם ולאסקז או עם רמברנדט, לפעמים נראה לי שהגעתי לכאן בכלל מן הירח. אני כנראה המשוגע האחרון…".

מוזיאון בת ים לאמנות

תמונות התערוכה מחולקות לשלוש קבוצות: 1. דיוקנאות עצמיים 2. משפחתו של האמן (אימו, אשתו פולינה, ילדיו מנישואים קודמים וילדיו מן הנישואים הנוכחיים). 3. דיוקנאות של אנשים אחרים. בלקלב תיאר את דמותו ללא לאות באין-ספור תמונות, אולם בד בבד עקב באהבה אחר התפתחות הדמויות שבסביבתו הקרובה – רעייתו וילדיו. לעומת אלה, קבוצת העבודות השלישית שבתערוכה מאפשרת לנו הצצה לחתך החברתי של הדמויות שאותן פוגש עולה/מהגר בהגיעו לארץ חדשה, זרה: פרופסורים, מתפללים בבית-הכנסת המקומי, פוליטיקאים, אוצרי מוזיאונים, אספנים, אנשים שהוא פגש לתומו באוטובוס וכד'. הנה כי כן, נפרסת בפנינו מפה של טיפוסים מכל שכבות האוכלוסייה, ודומה, כי באמצעותה מנסה העולה החדש להתערות בתוכנו וגם – אין להכחיש,  ליצור קשרים, אשר אולי יוכלו להועיל בהמשך הדרך, בדרכו אל התודעה ואל ההכרה הציבורית.

ובחזרה לעבר, שהרי מהו האדם ללא עברו? דומה, כי כמעט כל סיפור משפחתי מתחיל היכן שהוא במלחמת העולם השנייה. אביו של ליאוניד, פישל, היה בן 12 כאשר לובשי מדים חמושים הסתערו באחת על כפרו הקטן במולדביה. היו אלה אנשי יחידת גסטאפו גרמנים, אשר ירו לכל עבר וריססו את התושבים בכדורי מקלעים ותתי-מקלעים. פישל הנער, שאיש לא הכינו לאירוע שכזה, הבין מיד בחושיו המחודדים שעליו להימלט, להסתתר, ובעיקר – להסתיר ככל האפשר את יהדותו. הוא נדד בכפרים, התחזה לנער גוי-רומני, והחל לטפל בזוג קשישים אשר בנם התגייס למלחמה. לאחר כחצי שנה חזרה לפתע אל הכפר ביתם של זוג הקשישים, והחלה לחשוד שפישל הוא יהודי, והוא הבין שמוטב לו שיסתלק מן המקום. פישל גנב סוס גדול וחזק וברח בדהירה. בדרכו התקרב לבאר כדי לשתות ולהשקות את סוסו. בסביבת הבאר ישבו נערים מקומיים בני גילו, והוא, בחושיו המחודדים הבין שאלה "חוליגאנים" הנראים לכאורה תמימים, אולם בכוונתם להרגו ולגזול את הסוס. פישל, שהיה נער חסון, הדהיר את סוסו באומץ רב הישר לעברם, רמס והרג אחד מהם, ונעלם בסערה כשהוא מותיר אחריו ענן אבק וכנופיית נערים המומים. וכך עבר הרפתקאות רבות, כאשר "שם המשחק" הוא הישרדות. עם תום המלחמה חזר לכפר הולדתו, שם הסתבר לו כי אביו נרצח זמן רב קודם לכן על-ידי רומנים מקומיים, אולי בגלל טינה אישית כלפיו ואולי מתוך אנטישמיות, ואילו אימו מתה מרעב בתקופה הקשה של המלחמה. הוא היה אז יתום בן 16, ובכפר פגש באחותו הגדולה, בת העשרים, אשר נמלטה עם פרוץ המלחמה מזרחה לאוזבקיסטן הרחוקה. אחותו יעצה לו לספר לרוסים הכובשים-המשחררים כי הוא שהה במהלך הזמן עם אחותו באוזבקיסטן (ארץ שעליה לא ידע מאום…), אחרת יחשדו בו הרוסים כי נותר בחיים בזכות שיתוף פעולה עם הגרמנים. מאוחר יותר עבר פישל לאוקראינה ולמד שם נגרות. בגיל 18 פגש בחורה מקומית בשם ולנטינה, שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. ולנטינה הייתה ביתם של אפרים (פימה) וחווה לוינסון. פימה השתייך לפרטיזנים אשר לחמו נגד הגרמנים. הגרמנים תפסו את כל היחידה שאליה השתייך, העמידו אותם מול קיר, וירו בכולם בראשיהם. באורח נס החטיא אותו מטר הכדורים, אולם הוא הפיל את עצמו ארצה והתחזה למת, כאשר גוויות חבריו נופלות עליו ויוצרות ערימה כבדה, דביקה, ובעיקר – נוטפת דם. בלילה, בחסות החשיכה, זחל פימה מתוך ערימת הגוויות, הצליח למצוא מסתור, וכך ניצל. ניתן לומר, שהוא הוכה בהלם כאשר התבונן בעצמו בראשונה במראה זמן קצר לאחר מכן, ולא הכיר את עצמו. התברר, כי שערו הלבין באחת עקב הטראומה שעבר. ובחזרה לפישל בלקלב – הבחור החסון אך חסר המשפחה התאהב בוולנטינה, ביתם של פישל וחווה לוינסון, אולם היא לא ממש התאהבה בו. כך או כך – הזמנים היו קשים והזוג נישא. נולדו להם שלושה ילדים – שני בנים ובת. ליאוניד הוא הצעיר ביניהם. שנים מאוחר יותר, בשנת 1993 עלו ההורים ארצה והתיישבו בבאר שבע.

מוזיאון בת ים לאמנות

כאשר צייר טיציאן (במאה ה-16) את דיוקנו של הדוג'ה הוונציאני אנדריאה גריטי (Andrea Gritti) נראה, כי בעוד שהאמן ישב מול כן הציור שלו, עמד המודל שלו והתנוסס מולו ומעליו, כאשר כרסו של המודל ממש "נתקעת" לצייר בעיניים. זה לא הפריע לאיש מן השניים. שכן, הייתה זו כרס שהביעה עוצמה רבה והדהדה את אישיותו החזקה ואת סמכותיותו של הדוג'ה התקיף. בסטודיו של בלקלב מתנהלים הדברים בצורה הפוכה: בעוד שהמודל יושב (בדרך כלל על כיסא במבוק ועליו קש קלוע) עומד האמן מולו ומעליו, וכך הוא רואה קודם כול את ראשו של המודל. מכיוון שהסטודיו איננו מרווח מאוד, הכול נראה צפוף מעט, קרוב מאוד, והעמדה הזאת כופה אינטימיות רבה על מבטיהם של האמן ושל המודל שלו המצטלבים כל העת. לעיתים קרובות נראה המודל כשהוא קורא בספר – זכר למסורת המפוארת של תיאור דיוקנאות אנשי הרוח בציור הרוסי, שנזכרה קודם  – בעיקר של רפין ושל סרוב.

המאה ה-17 הייתה תור הזהב של ציורי הדיוקנאות בעיקר בהולנד. מדובר בתופעה חסרת תקדים. רוב האנשים (כ-50,000 איש ואישה!)  צוירו פעם אחת בימי חייהם (למעט שליטים וכד'), ושילמו כסף רב בתמורה. רק מאדם אחד בהולנד, רמברנדט, נותרו לנו כ-80 דיוקנאות, ובכולם הוא צייר את עצמו בצבעי שמן, ברישומים ובתצריבים במרוצת תקופה בת 41 שנה (1628 – 1669). יחד עם זאת, באותה הולנד של המאה ה-17 פרח גם דור שהתמחה בתחומים צרים ומוגדרים היטב בעולם הציור כגון "טבע דומם עם גבינות", "טבע דומם עם אגרטל פרחים", "נוף עם פרות וכבשים", "נוף חורפי עם מחליקים על קרח", "נוף לאור ירח" וכיו"ב. עד כמה שהדבר יישמע מוזר רבים סברו אז, כי ציירי דיוקנאות הם הנחותים שבציירים. ככלות הכול, צייר המתמחה, לדוגמה, בתיאור סצנות מקראיות או מיתולוגיות חייב להמציא את הקומפוזיציה ולביים אותה. הוא קיבל אמנם סיפור טוב (ואולי אף דרמטי) מן המוכן, אך נתן יד חופשית לדמיונו היוצר ושימש בו-זמנית מלהק, מלביש, תאורן ועוד. על-פי תפיסה זו, צייר הדיוקנאות הוא בסך הכול מעין מכונת שכפול, שכל שמוטל עליה הוא להוציא דיוקן "נאמן למקור" ככל האפשר. ואולם, אנחנו כבר יודעים כיום שציור דיוקנאות הוא הרבה מעבר ל"שכפול צילומי" גרידא.

מוזיאון בת ים לאמנות

בתולדות האמנות ידועים ציירים רבים אחרים שנהגו לצייר את עצמם, והבולטים שבהם הם: אלברכט דירר, פיטר פאול רובנס, אנטון ון דייק, ניקולא פוסן, וינסנט ון גוך, פול סזאן, אדווארד מונק, אגון שילה, פאבלו פיקאסו ועוד. אולם איש מהם לא הותיר לנו סדרה גדולה של דיוקנאות עצמיים כרמברנדט. גם מסורת הדיוקן העצמי בארץ היא עשירה למדי, בהתחשב בעובדה שמדובר בכמאה שנות אמנות מקומית בלבד. נזכיר, לדוגמה, את בוריס שץ ואת בנו, בצלאל שץ, ראובן רובין, נחום גוטמן, משה מוקדי, אביגדור אריכא, יאן ראוכוורגר, עופר ללוש, אלי שמיר, דניאל אלנקווה, ארם גרשוני, דוד ניפו, אמנון דוד ער, סיגל צברי, עמית קבסה ועוד רבים וטובים אחרים אשר קצרה היריעה מלהזכירם. כל אלה ישבו (או עמדו) במשך שעות ארוכות מול הראי, חקרו את תווי פניהם, ומן הסתם גם התלבטו מדי פעם אם לא הגיע הזמן לבצע "מקצה שיפורים" קטן לנתונים שהטבע (או בורא עולם) חנן אותם בהם… אחדים שמחו(?) לגלות בפרצופם קמטי הזדקנות חדשים אשר יכולים להוסיף "אופי" לדיוקן העצמי הבא שלהם, וחלקם – להיפך. בהקשר זה זכור לי סיפורו של אלי שמיר, אשר צייר את עצמו מאחור (בעזרת שתי מראות), ונדהם לגלות את הקרחת המתרחבת על פדחתו. לרגע שקל לבטל זאת (לפחות בציור) במחי משיחת מכחול קטנה ומהירה (מעט צבע חום וזהו), אך לבסוף ניצחה האותנטיות המבהיקה.

מוזיאון בת ים לאמנות

רמברנדט יצר בימי חייו כ-450 תמונות שמן (כשליש מהן אבד במרוצת השנים – נשרף, טבע בים בעת הפלגה או סתם נשכח ונעלם). אם נחלק 450 תמונות על פני 44 שנות יצירה – נקבל מעט יותר מעשר תמונות בשנה. כעשירית מתמונותיו הן דיוקנאות עצמיים (ועוד 40 רישומים ותצריבים בנושא זה). אצל בלקלב נראה, כי כמחצית מכלל יצירתו היא דיוקנאות עצמיים. אם כך לפנינו תופעה הראויה בהחלט לדיון, כי הוא אכן עקבי בנושא יצירתו. האם ידע בלקלב כאשר החל לצייר את הסדרה שהוא עתיד לתעד את תהליך התבגרותו – את הפיזיונומיה, התהליכים נפשיים והכלכליים ואולי את ההתפתחות הסגנונית?

מדוע מתעקש בלקלב לחזור ולצייר דיוקנאות עצמיים במספר כה גדול ויוצא דופן? לשאלה זו כמה תשובות אפשריות, אשר לא בהכרח סותרות זו את זו: האפשרות להתאמן מול מודל זמין וזול, לבחון הבעות פנים והעוויות שונות, ואולי אף העובדה הכלכלית הפשוטה, שלדיוקנאות אלה ביקוש בקרב אספנים. יחד עם זאת, מותר לתהות אם ייתכן במקרה, כי בלקלב קשור מאוד לעצמו ונהנה ללמוד את תווי פניו בדרך זו. ואם כן – היש רע בכך? האם אין זה "חטא" שרובנו חוטאים בו לפחות מדי פעם? והאם זהו חלק מאותה "אובססיה" שהוזכרה כאן קודם לכן?

מוזיאון בת ים לאמנות

בלקלב גם נהנה לתאר עצמו בתחפושות. למרבה ההפתעה הוא עדיין לא ניסה מעולם לתאר עצמו בתור "דמות תנ"כית", למשל, אולם הוא נע ללא ספק בדיוקנותיו על הציר הדמיוני שבין "בחור ישיבה" ירושלמי לבין מישהו שיכול להזכיר בבבואתו הנראית מסוגפת-משהו אפילו את דמותו של בחור יהודי אחר, אשר נולד כאן בסביבה לפני כאלפיים שנה – ישו…

מוזיאון בת ים לאמנות

ובעצם, איזו דמות מצטיירת לנו מתוך אוסף הדיוקנאות העצמיים של בלקלב? כאמור, דמות מסוגפת, איש לבוש בבגדי עבודה מהוהים או בציצית (או בשניהם), מביט עמוקות בראי במבט מלמעלה למטה – מזווית אשר בה בולטים נחירי אפו ברוב הציורים, והוא ספק מתבונן ספק מהורהר. ציירים רבים בחרו לצייר את עצמם כשהם מסתתרים חלקית מאחורי בד ציור שמונח על כן ציור: רמברנדט (פעם אחת בלבד, בתמונה המוצגת כיום ב"לובר" מתוך כ-80 דיוקנאות עצמיים!), סזאן, ון גוך ועוד. לכאורה, אין דבר טבעי מזה, ובכל זאת – ציירים רבים בחרו שלא להשתמש באופציה הזו. בשלושת הדיוקנאות העצמיים שצייר אלברכט דירר בצבעי שמן, לדוגמה, לא נראים כלי ציור, בד או פאנל עץ לציור. לעומת זאת, באחרון שבהם שבו הוא נראה במבט חזיתי, נראה שהוא "מברך" כביכול את האנושות כולה, כמו ישו. האם דירר מנסה לרמז לנו, כי האמן איננו כ"אחד האדם", כמו עמיתיו חברי הגילדות האחרות של בעלי המלאכה המיומנים (צורפים, אומני ויטראז'ים, חרטי עץ, אומני עיטורים עשויים ג'סו וגבס וכד'), אשר נחשבו במשך אלף שנות ימי הביניים ואפילו עד תחילת תקופת הרנסאנס לאומנים גרידא? האם דירר מנסה לטעון, כי הגיעה העת לשדרג את מעמד האמן ולראות בו מעין "תחנת ממסר" בין "האדם הפשוט" לבין המוזות, השוכנות מן הסתם במקום רוחני וגבוה יותר, הר האולימפוס, למשל? האם ממרומי הר גילה שבירושלים (שם מתגורר בלקלב) רואים דברים באופן ברור יותר? האם גם בלקלב מנסה למקם עצמו בספירה כלשהי, גבוהה משלנו, האנשים הפשוטים? או שאולי הוא מנסה פשוט לומר, שהוא אכן "גילה את האור", בעוד שאנו (רובנו, לפחות) עדיין מגששים אי-שם באפלה?

מוזיאון בת ים לאמנות

על ההגדרות, המאפיינים וההבדלים המייחדים את הדיוקן, הדיוקן העצמי, המסכה, הדמות, הטיפוס וכן יצירת התדמית באמצעות הדיוקן עמדו כבר בעבר גדולי החוקרים (ממכונני הדיסציפלינה) את תולדות האמנות – המלומד היהודי-בריטי (יליד וינה) אֶרְנְסְט האנס גוֹמבְּריך (Ernst Hans Gombrich;‏ 1909 – 2001) והמלומד ג'ון פופ-הנסי ( John Pope-Hennessy). הבחינה הביקורתית של הסוגה מתרחבת ומשתכללת בשנים האחרונות, כפי שניתן ללמוד מספריהם של ריצ'ארד בריליאנט (Richard Brilliant) וגו'אנה וודל (Joanna Woodall, Portraiture – Facing the Subject, 1977). בהקשר זה אף ראוי לציין, כי מההיבט הפילוסופי התעמקו בסוגיה זו האנס גיאורג גאדאמר (Hans Georg Gadamer) וגם הפילוסוף היהודי-צרפתי (ממוצא ליטאי) עמנואל לוינס (1906- 1995), שפרשנות מרתקת לתפיסותיו נמצא בספרו של החוקר הישראלי חגי כנען (Hagi Kenaan) פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס.

מוזיאון בת ים לאמנות

ד"ר גדעון עפרת היטיב לתאר דיוקנאות עצמיים שונים של בלקלב משנות התשעים במילים הבאות: "שורה ארוכה מאוד של פגימות עצמיות, אשרורי נוכחות במהלך היפסדותה, כחתימה האומרת 'הנני' ו'אינני' בה בעת… הראי בוצע את מרבית הגוף… פני האמן מבטאות סבל, ראשו מבקש לנסוק אך מבטו נוחת, גרונד לבן משסע את הגוף, מותיר את הצייר כיחידה צרה ארוכה, מופחתת, נגוסה. סיגופו העצמי של ליאוניד בלקלב בדרך אל פיחות הגוף וייסוף הנפש… הראש מיתמר, המבט שמוט, הפה מכווץ כחריץ נפול, בהירות אופטימית וּורודה מועברת במלנכוליה של בז'ים-אפורים… הגרונד הלבן כובש את המחצית הימנית של הציור ומאיים למחוק את הצייר הסובל…" (ד"ר גדעון פרידלנדר עפרת, "לשון הגוף הנפסד", מתוך: פני האור, קטלוג תערוכת ליאוניד בלקלב במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: גליה בר-אור ויניב שפירא, 2002, עמ' 9 – 17).

מוזיאון בת ים לאמנות

מה אנו יודעים על אותן דמויות המופיעות בדיוקנותיו של בלקלב?

האם נכון לכנותם דיוקנאות, או שמא מוטב לכנות תמונות אלו בתואר "טיפוסים"? ושאלה נוספת בהקשר זה: מה חולף במוחנו כאשר אנו ניצבים בראשונה בפני דיוקן שאותו לא ראינו מעולם של אדם שאיננו מכירים כלל, ויתרה מזו, אין לנו מושג כלשהו ביחס לזהותו, לעיסוקו, למקצועו ולמעמדו? על אודות הקשר המידי, החף מכל אינפורמציה מוקדמת, שיכול להיווצר בין אדם לבין תמונת דיוקן שכזו, היטיב לספר הסופר הבריטי אלכסנדר מקול-סמית'. הסיפור נזכר במאמרי "ביל הנקוק והמערב הפרוע", במסגרת קטלוג לתערוכה שאצרתי "אלי שמיר: עמק – בדרך לכפר יהושע" (2009). מקול-סמית' מספר, שביקר פעם בחנות עתיקות קטנה בעיר הנפלאה אדינבורו שבסקוטלנד. הייתה זו חנות עמוסת חפצים מוזרים, רובם שבירים או חדים, כאשר די בתנועה בלתי זהירה אחת בה שתמוטט מפל של אובייקטים. העיקרון השולט הוא, כרגיל בנסיבות שכאלו "שברת – שילמת", או, במקרה הטוב יותר "נדקרת – נפצעת". מבטו של מקול-סמית' שוטט אנה ואנה, עד שנתקל במדף העליון בתמונת דיוקן של גבר בגיל העמידה, אשר מסגנון החליפה שלבש היה ניתן להסיק כי צויר זמן לא רב קודם לכן, כנראה באמצע המאה העשרים. פניו של הגבר המצויר, שהיה ממושקף, קרנו טוב לב ונדיבות, והוא נראה מרוצה למדי מעצמו. במילים אחרות – מראה טיפוסי של בורגני קרתני, בעל עסק קטן אך מצליח. בעל החנות ניגש אל מקול-סמית' ואמר: "היו לו ארבע נשים והוא ניהל חברה שעסקה בצביעה ובדקורציה של בתים". מקול-סמית' החל לתהות הכיצד ניתן להסיק כל זאת מן הציור, והיכן נכשל הוא כשלא הצליח לפענח את הרמזים החבויים מן הסתם איפה שהוא בדיוקן, ולהגיע בעצמו לתובנות מאירות העיניים הללו. התעלומה נפתרה מיד כאשר המוכר המשיך ואמר: "משפחתו סיפרה לנו על ארבע נשותיו כאשר נתבקשנו לפנות את תכולת ביתו של המנוח".

מוזיאון בת ים לאמנות

היו תמונות נוספות באותה חנות:

ספינה בנמל, תמונות נוף וכד', אולם עיניו של מקול-סמית' נמשכו דווקא לדיוקן, והוא החל לא רק לשאול את עצמו שאלות בדבר זהותו של הגבר המצויר, אלא אף לענות עליהן בכוחות עצמו בטרם ניתן לבעל המקום להאיר את עיניו. ובכן, המצויר נראה כאיש עסקים מקומי, אדם מהוגן אשר תרם את תרומתו לחברה, איש שחייו האפורים התנהלו, מן הסתם, ללא אירועים מיוחדים, מן העריסה ועד אלי קבר. עתה, משנתגלו העובדות המסעירות, שוב מצא עצמו מקול-סמית' תוהה: האם איתרע גורלו של האיש ולפחות שלוש מנשותיו מתו בנסיבות טבעיות, או שמא העובדה שהיה נשוי ארבע פעמים מרמזת על כך שמדובר בגבר שנהג לפזול כל העת לצדדים ולבחון אם יש משהו מצודד יותר בסביבה? אכן, סוגיה הרת עולם. עכשיו החל כל העניין להיראות מעניין הרבה יותר. אולם בד בבד החלה תובנה חדשה להציק: ככלות הכול – משפחתו של המנוח מכרה אותו! האם זה אומר שאין בביתם עליית גג שבה ניתן ואף נהוג לאפסן את כל החפצים הישנים שנראה שאין בהם צורך כרגע? ומלבד זאת, איך מסוגל מישהו למכור את סבא שלו?! נכון, כאשר דיקטטור כלשהו מודח, ממהרים נתיניו, שסבלו כה רבות תחת משטר עריצותו, לנפץ את דיוקנותיו ולהעלימם, אבל למכור את דיוקנו של סבא שלך? הדבר עורר במקול-סמית' הרהורים נוגים.

מוזיאון בת ים לאמנות

לקליטתו של ליאוניד בלקלב בארץ בתחום האמנות בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת סייעו בעיקר חמישה אמנים, כולם חשובים, אשר תקעו כאן יתד שנים קודם לכן, אם כי בתקופות שונות: דוב פייגין, יחזקאל שטרייכמן, ליאון אנגלסברג, דוד גלעדי ויאן ראוכוורגר (הצעיר שבחמישה). שתי דמויות נוספות תפסו תפקיד חשוב בקליטתו של בלקלב בארץ ומינו עצמן ל"פטרוניו" הראשונים ועודדו אותו באמצעות רכישת תמונותיו: הגלריסטית דבורה שוקן ורמי פרסוב (איש כפר אדומים). הצעד הבא (מלבד מלאכת הציור עצמה) היה – תערוכות. הייתה זו ד"ר גליה בר אור, מנהלת ואוצרת המשכן לאמנות עין חרוד, אשר עודדה, דחפה וקידמה את בלקלב מבחינה זו באמצעות תערוכה שערכה לו בשנת 1994, ושמונה שנים לאחר מכן בתערוכה שאצרה (יחד עם יניב שפירא) ואשר נדדה בין שישה מוזיאונים בארץ: המשכן לאמנות עין חרוד, מוזיאון ערד, מוזיאון אשדוד, הגלריה העירונית לאמנות רחובות, מוזיאון מאנה-כץ בחיפה ומוזיאון בת ים. נראה אז לרגע כי דרכו של האמן כבר סלולה לליבנו ולתודעתנו, מה גם שהאוצר ד"ר גדעון עפרת גיבה ועודד את האמן. אך מסתבר שכל זה לא הספיק. למרות עצות שקיבל בחר האמן להתבודד בהר גילה שבירושלים, ונראה כי התקיימה בו האמרה "רחוק מן העין – רחוק מן הלב".

מוזיאון בת ים לאמנות

ליאוניד בלקלב

בבחירת שם התערוכה הוצמד לשמו של ליאוניד בלקלב התואר "חוקר דיוקנאות אובססיבי". חייבים לומר, כי האמן עצמו, משהתבשר על כך, די נבהל. למרבה הפליאה לא מן השימוש במילה "אובססיבי", אלא דווקא מן התואר "חוקר", ולא בכדי. מסתבר, שמי שבא מעולם הדימויים הסובייטי שבו גדל וצמח בלקלב, מן הסתם מתקשה להיפטר מן הדימוי של חוקר כסוג של "אויב המין האנושי", עובד ה-קג"ב – איש צל המכוון להנאתו (וגם לפרנסתו) זרקור רב-עוצמה לפרצופם של קורבנות חפים מפשע, אשר לפתע סר חינם בעיני השלטונות, אדם המחבר בשמחה אומללים אלה לכל מיני אלקטרודות, ובקיצור – מענה אותם. "אבל אני אוהב אנשים", מזדעק בלקלב, "למה 'חוקר'?". אולם בעגה שלנו, מה לעשות, האם לא ניתן לסווג את ליאונרדו דא וינצ'י, לדוגמה, קודם כול כ"חוקר" ורק לאחר מכן כ"צייר"?

למרבה המזל שכנע הטיעון את בלקלב. מי מאתנו מסוגל לסרב להצעה להיות מסווג יחד עם גדול אמני הרנסאנס?

ד"ר דורון לוריא

בעלים ועורך אחראי: אפי אליסי
Fashion Israel – מגזין אופנה של ישראל
מייל: fashionisrael.mag@gmail.com
טלפון: 050-7368167
אינסטגרם: fashionisrael.mag
אתר: https://www.fashion-israel.co.il/
הקבוצה שלנו בפייסבוק: Fashion Israel – מגזין אופנה של כולם!
דף עסקי: Fashion Israel
כתובת למשלוח: רח׳ בר כוכבא 1, דירה 1, רמת גן

Fashion Academy Fashion Food Instagram Style אופנה אופנה ואוכל אופנת גברים אופנת נשים איפור איפור כלה ביוטי ביקורת אופנה דוגמניות דוגמנים הפקות אופנה חדשות האוכל חדשות האופנה חדשות היופי טיפוח טרנדים ירין שחף כלות כתבות אופנה מגזין אופנה מוצרי יופי מעצבי אופנה מעצבי שיער מעצבי תכשיטים מתכונים סוכנות דוגמנות סטייל עיצוב אופנה צילום צלמי אופנה קורונה שבוע האופנה שופינג שיער שיער כלה שמלות כלה שפים באופנה תעשיית האופנה