אלון רזגור מעצב תעשייתי. ראיון

שבוע העיצוב, ירושלים 2017

״עיצוב עבורי הוא היכולת שלי ליצור תקשורת עם האדם שמולי. אני מתייחס לאדם הצופה, המשתמש, כפרטנר ביצירה. היצירה הופכת להיות מה שהיא רק ברגע שהוא נמצא שם״. אלון רזגור עטור הפרסים, מעצב תעשייתי בוגר ׳בצלאל׳, בוגר תואר שני בטכניון, מרצה בכיר במרכז האקדמי ׳ויצו חיפה׳ ובעל בעל סטודיו לעיצוב תעשייתי "רזגור תבל": ״אני מייצר דיאלוגים עם חפצים. כשכיסא נמצא אל מול כיסא אני בטוח שהם משוחחים. לפעמים אני מצטרף לשיחה״. ראיון מיוחד לשבוע העיצוב ירושלים 2017

 

מאת: אפי אליסי

אלון רזגור מעצב תעשייתי, מרצה בכיר במחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי ויצו חיפה. ומעביר קורס סטודיו בנושא עיצוב תעשייתי. אלון רזגור הינו מעצב ובעל סטודיו לעיצוב תעשייתי "רזגור תבל" – פיתוח ועיצוב מוצרים החל משלב ההנדסה ועד שלבי הייצור במגוון תחומים, ביניהם: מכשור רפואי, בטחוני ואזרחי עבור חברות בארץ ובעולם, עיצוב צעצועים, מוצרי צריכה ועוד. אלון רזגור יזם ובעלים של מותג שולחנות הקפה CasaJewel, אלון רזגור הינו יועץ משרד התמ״ת בתחום העיצוב התעשייתי בארץ. אלון רזגור אוצר תערוכות רבות בארץ ובחו"ל, בין היתר בקנדה, גרמניה, צרפת. מונה ע"י ׳מוזיאון העיצוב חולון׳ לאוצר ב׳שבוע העיצוב הישראלי 2013׳. אלון רזגור, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב ׳בצלאל׳, ירושלים, בוגר תואר שני בטכניון ומצטיין אקדמי במהלך שנות לימודיו. המוצרים שפיתח ועיצב אלון רזגור מוצגים ברחבי העולם, שם אף זכה בפרסים רבים על פועלו, כדוגמת IF – Industrial Forum Design בתחרות עיצוב בר-קיימא שהתקיימה בהאנובר. מקום ראשון בתחרות עיצוב ציוד רפואי Dongguan Cup International design award. ובפרסים רבים נוספים.

 

״אושר זה זיכוך של נקודות קטנות בזיכרון. כשהזרקור מופנה עלי זה סוג של ניצחון. תחושה שעוד שלב הצליח, שפתאום מבינים על מה אני מדבר. הילד שלא הובן בוקע מתוכי״

 

אלון רזגור היה ילד מאוד יצירתי שנמשך לתוך היצירה, ומנגד מאוד לוגי ומתמטי. למעשה אלון היה 'ילד כאפות' – הילד הקטן והשמן. הרביצו לו בדרך לבית הספר וכבר בגיל מאוד צעיר הוא אימץ את הבריון של הכיתה. זה שלא לומד והיה הפחות מקובל, הפך להיות שומר הראש שלו. אלון רזגור דיסלקטי ברמה קשה. קשה לו מאוד לכתוב באופן שוטף ורציף. ״זה כמו ללכת כל החיים עם קביים. להיעזר בסביבה שתעזור לי לכתוב כדי להעביר את הרעיונות שלי. נכות שלא נראית אבל מאוד מאוד משמעותית בעיצוב הזהות. בעיצובים שלי אני רוצה לעזור. אני רוצה לתקשר בעיצובים שלי״.

 

 

הילד הזה הוא אני.
״בגיל ארבע. גרנו בדירת שיכון והייתי בחדר עם אחי הגדול. הייתי מתגנב, לוקח ניירות וצבעים ומצייר על הרצפה. לפני שנה פגשתי מורה שלי שהייתה מורה בכיתות הנמוכות והיא החזירה לי ציור שציירתי אז״.

 

הפעם הראשונה שלי.
״מהיום שאני זוכר את עצמי אני מחזיק חומרים לציור ולפיסול ביד. גדלתי עם אימא שמלאכות היד היו תמיד מסביב בבית. תמיד היו חומרי יצירה זמינים – חומרים לרקמה, תפירה, שריגה, מלאכות יד. מהצד השני של המשפחה גדלתי עם סבא שהיה צייר לאסכולה הצרפתית של ה"אקול דה בוזר" וצייר בצבעי שמן. אני זוכר שהייתי מגיע אליו וריח הצבעים התפשט בחלל. עד היום הריח הזה הוא האוהב על במיוחד. הריח הזה מסמל עבורי יצירה וחדשנות.

 

Design.
״עיצוב עבורי הוא היכולת שלי ליצור תקשורת עם האדם שמולי. אני כיוצר צריך להביע את הרעיונות שלי, את הדעות שלי, את המחשבות שלי דרך היצירה מתוך רצון שמי שצופה ירצה וינסה להבין את מה שאני עושה. אני מתייחס לאדם הצופה, המשתמש, כפרטנר ביצירה. היצירה הופכת להיות מה שהיא רק ברגע שהוא נמצא שם״.

 

״הדיון היום על דרוויש הוא דיון נפלא לדעתי שמראה על הרצון לקיימות. דווקא המתנגדים והשונאים יוצרים פתח למקום חדש של התחדשות. הרב-תרבותיות היא המפתח שלנו והיא ההשראה שלי״

 

 

 

בבטן הרכה.
״אני חושב שרעיון הוא ניתוח לוגי אך השיפוט שלו הוא אמוציונאלי. הניתוחים עצמם הם לוגיים גם אם הם עוסקים בתרבות וגם אם הם עוסקים בפיזיקה. לסטודנטים שלי אני מסביר שאני יכול לדבר איתם על מקורות היצירה שלי אבל בסוף התהליך אני ביצירה של עצמי ושופט את העבודה שלי מתוך הבטן פנימה. הריגוש בליצור את הדבר החדש הוא צורך רגשי ולא שכלתני״.

 

לא מפסיק להתרגש.
״אני איש מאוד אורבני. דברים שקורים מתחת לפני שטח מאוד מסקרנים אותי. אני יכול ללכת לטיול בחורש או לאורך הים אבל תמיד בידיעה שאחר כך אחזור לעיר. גם בתל אביב אני אוהב את האזורים האפלים. משם אני לומד הכי הרבה על עיצוב. אבל הכי מרגש אותי זה הילדים שלי״.

 

האהבות שלנו.
״אולי צריך לשאול 'מה זאת אהבה'? אני לא איש של עבר אלא איש של עתיד. אני לא נמשך להשתתף במפגשי כיתות מהעבר וכנסי גרעינים. תמיד המוצר הבא שלי, האהבה הבאה שלי, תהיה גדולה מקודמתה״.

 

 

עבודת אלילים.
״אם אכתוב את אלילי הילדות שלי זה בטח יסגיר את הגיל שלי. אני לגמרי הייתי בעולם המריבות בין ירדנה ארזי לעופרה חזה.  היה אהוב עלי. מגיל צעיר אהבתי אומנים כמו אלכסנדר קלדר. תמיד חלמתי להיות כמוהו. הרבה פעמים הרגשתי קצת כמו טולוז-לוטרק. אף פעם לא היה לי כוכב כדורגל נערץ אבל ללכת למשחקי הכדורסל של מכבי תל אביב, היה חלק מההוויה המשפחתית שלנו. זה היה אירוע מכונן בכל שבוע. שם יכולתי לשאוג. אני מת על היכולת הזאת לקפוץ ממוזיאון וברגע אחר להיות במשחק כדורגל. היום אני פחות נמשך לאלילים, ויותר מנסה להבין אנשים וללמוד מהם. השבוע למשל נפגשתי עם פרופ' נידאא ח'ורי לגבי תערוכה שאני עושה והיא ריתקה אותי. אני יודע שאעשה עוד הרבה מפגשים איתה כדי ללמוד ממנה. אני חושב שרק לאחרונה, בעקבות ביקור במבנה של זהא חדיד בקוריאה, התחלתי להבין את כוחה ואת גדולתה. כבר ראיתי הרבה יצירות שלה לאורך השנים ורק לאחרונה, בקוריאה, התחלתי להבין את גדולתה וגם התחלתי לקורא יותר עליה״.

 

רפרנס.
״אני מתעסק בעשרים השני האחרונות בשאלה מהי הלוקאליות שלנו – מה מייחד את המקום שלנו? אני חושב שדווקא השוני וחוסר הרצון לאחידות מייצר את הכוח ההישרדותי והיצירתי שלנו. אם במדינות שמסביבנו דווקא הרצון לאחידות מביא להרס תרבותי, דווקא המקום שבו אנחנו כל כך שונים אחד מהשני, הרב-תרבותיות הזאת, מביא לחיות. הדיון היום על דרוויש הוא דיון נפלא לדעתי שמראה על הרצון לקיימות. דווקא המתנגדים והשונאים יוצרים פתח למקום חדש של התחדשות. הרב-תרבותיות היא המפתח שלנו והיא ההשראה שלי. בעולם כיום, רוב המדינות שהן רב-תרבותיות הן מדינות מצליחות – מדינות כמו קנדה, אוסטרליה, סינגפור ועוד״.

 

״עיצוב עבורי הוא היכולת שלי ליצור תקשורת עם האדם שמולי. אני כיוצר צריך להביע את הרעיונות שלי, את הדעות שלי, את המחשבות שלי דרך היצירה מתוך רצון שמי שצופה ירצה וינסה להבין את מה שאני עושה״

 

 

על מי אתה מביט ואומר כזה אני רוצה. כך אני רוצה להיות?
״שאלה טובה. אם אני חושב על בן אדם מבוגר ממני שאני מתרשם מהיצירה שלו ומדרכי החשיבה שלו אז אני חושב על גיטאנו פשה (Gaetano Pesce). מעצב איטלקי שהתחיל את חייו המקצועיים בשנות השבעים. עשה שינוי חשיבתי גדול מאוד בעולם העיצוב. אפשר לקנא באורך הקרירה שלו. גם בגילו היום, בשנות השמנים שלו, הוא מצליחים לרגש, לייצר ולחדש. הוא תמיד היא זאב בודד אבל הרגיש את הלכי הרוח שקורים. אני מרגיש שהוא קצת כמו לה קרבוזיה מבחינת היכול מצד אחד להיות איש אמצעי ומצד שני לדעת בדיוק לאן נושבת הרוח האומנותית ולתת לה פרשנות ייחודית משלו״.

 

אתה מאושר?
״הצלחות בעיצוב הם כמו במה. הצלחה של תערוכה היא ריגוש אדיר. אולי הייתי צריך לכתוב שטקסים בבית הספר של הילדים שלי עושים אותי מאושר, אבל זה לא נכון. לפעמים זה אפילו מייאש להקשיב לטקסים המעייפים, להביט בהעצב בתפקיד הקטקנטן של הבן שלי ולסבול שעתיים. אני מאד מאד גאה בהם ואוהב אותם. אבל אושר זה זיכוך של נקודות קטנות בזיכרון. כשהזרקור מופנה עלי זה סוג של ניצחון. תחושה שעוד שלב הצליח, שפתאום מבינים על מה אני מדבר. הילד שלא הובן בוקע מתוכי״.

 

״כאלו שחידדתי במילים ודיבור משהו אצלי. הרצון לדבר ולזקק טוב יותר את מה שכבר יצרתי לכדי מלים ולראות שהם מבנים על מה דיברתי״

 

 

החוויות של אלון רזגור קטנות. לא מעט פעמים הוא מייצר דיאלוגים עם חפצים. כשכיסא נמצא אל מול כיסא הוא בטוח שהם משוחחים ולעתים הוא מצטרף לשיחה. גם שטחים סופגים לתוכם חוויות של אנשים – מי יודע מי עבר ומה הם ראו. תמצאו אותו יושב ומקשיב להם. הם לא מפסיקים לספר. אלון רזגור הוא מאנשי החפצים, ואולי זו הסיבה שהוא לא מפחד לקשט אותם. הם מאוד מעניינים אותו. הוא לא איש של ניקיון צורני ואנונימיות ומעריץ את אלה שמנסים לנקות כל היום את הצורה, את המקום, את העשייה. ״אני איש של שיח. של למלא את החלל ולפעמים אני אוהב שמסביבי יש הרבה רעש ורחש״.

 

 

הצלחות.
״הייתי רוצה להגיד שכסף זה בסיס טוב להבנת הצלחה. להבנה שאני הצלחתי. אבל זה לא המקום שלי. ההצלחה שלי היא שקולגות יעריכו את העשייה שלי. כאלה שבהכרח הם טובים ממני – אנשי קריאה, אנשי שיח ושפה. אני רוצה להאמין שאני יוצר תרבות. חוויית ההצלחה הגדולה ביותר שלי היא בשיעורים בפקולטה לאדריכלות עם הסטודנטים או בהרצאות בעולם שאני נותן. ברגע שאני מצליח להעביר להם באופן רהוט מחשבות שלי ולספר להם לאחר מעשה על תובנות של עשייה שלי. זה כאלו שחידדתי במילים ודיבור משהו אצלי. הרצון לדבר ולזקק טוב יותר את מה שכבר יצרתי לכדי מלים ולראות שהם מבנים על מה דיברתי״.

 

אכזבות.
״הצורך בישראל להוכיח את עצמך כל הזמן בצד הכלכלי. הנאמנות כאן שואפת הרבה פעמים להצלחה הכלכלית שלך. אין כאן נאמנויות של ידע ומערכות יחסים של עשור ויותר בין לקוח ובין נותן השרות כמעט ולא קיימת. יש כאן כל הזמן בדיקה על כל גרוש ומיקוח של שוק על עלויות ללא קשר ליכולות. מצד אחד טוב זה טוב שקיים צורך להתחדש ללא הפסקה ולשמור על דם חם אבל לפעמים אתה רוצה להפסיק להוכיח שאתה לא אשם כל הזמן״.   היו לך? ״בוודאי. כל יום מחדש. גם עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה אני לא בטוח״.

 

הוא לא איש של ניקיון צורני ואנונימיות ומעריץ את אלה שמנסים לנקות כל היום את הצורה, את המקום, את העשייה. ״אני איש של שיח. של למלא את החלל ולפעמים אני אוהב שמסביבי יש הרבה רעש ורחש״

 

 

חולם בהקיץ.
״לעזוב לרגע את הכאן וליצור את האחר כך. בפוליטיקה – לראות לטווח קצת יותר רחוק מכמה חודשים. לזהות ולקיים את הדבר שישפיע על כולנו ברמת התרבות. יצרתי הרבה מוצרים חדשניים כמו מברשת השיער של מישל מרסייה והמברשת החדשה להחלקת השיער שמסתובבת היום בסופר פארם, מוצרים לניתוחי מוח לצד חללים לבתי מלון. אני חלק מתרבות אבל הייתי רוצה להיות מזוהה עם פיצוח וזיהוי של תהליך תרבותי שקורה. להיות גוגן של העיצוב, גאודי של התרבות הישראלית״.

 

העיצובים הם חבריו הטובים של המעצב.
״אני נוסע לטייל לפעמים לבד, לפעמים עם המשפחה, לפעמים עם חברים. בפעם האחרונה נסעתי עם חבר מוסכניק לטיול גסטרונומי בבולגריה. יש לי חברי אמת מכל המגזרים. כמו שאני גר גם בתל אביב וגם בתמרת – ככה גם החברויות שלי. הן קיצניות ומגוונות והשוני מאוד מתאים לי״.

 

אמנות.
״כל דבר שנוצר ומנסה לחדש מהקיים ועבר את ביקורת הצופה המנומקת״.

 

גבר אופנתי.
״בגדים צבעונים – מותגים לצד סמרטוטים. אין יותר כייף מאשר למצוא סמרטוטים בשוק ובמיוחד אם זה מעונות ישנות של מותגים נחשבים שביד טובה ועם עין טובה אני עושה להם שינוי ומעדכן אותם. אני לא חובב בגדים יד שנייה. בשנים האחרונות אני ממעט לקנות בפרימארק או בחניות מאוד מאוד זולות כי אני יודע איזה סבל עובר על האנשים שתופרים ובמה כרוכה הבאת המוצר לאירופה לחנות. קשה לי עם העבדות. אני כמו כולנו קונה הרבה מעבר למה שאני צריך ואני לא קדוש בנושא, אבל משתדל לא לתת יד לחברות שחרטו על דגלם סבל. גם איקאה מוקצית בעיני למרות שיש להם עיצוב משובח ביחס למחיר שהם נותנים״.

 

״ללא תמיכה משפחתית קשה מאוד לפעול בחלל ריק. אני חושב שתמיכה זה לא משהו שצריך לקבל, זאת הדרך שאתה מציב את העיצוב ואת היצירה כדבר חשוב עבורך ועבור הווייתך. אני מנסה בדרכי לתרום למשפחה ולהעניק לה כמה שיותר״

 

 

אלון רזגור מעיד על עצמו שאינו שמרן אפילו הולך רחוק מידי. דרך החיים שלו היא בחלוקה בין המשפחתיות בצפון הארץ, בתמרת בסופי שבוע ובין הלבד בתל אביב במהלך השבוע. לא מקובל בנורמה אבל עובד מצוין בשבילו. גם בעיצובים שלו אלון רזגור בודק את גבולות החספוס לצד ניקיון ואיכות של הוט קוטור. הניגוד שמעיד על יכולת מאוד מעניין אותו. כישלון של יצור שמוליד חוויה אחרת מרתק אותו. זה התחיל באקסטרזיות שעשה לפני כעשור. הוא ייצר אותם ישרים ובסוף, לאחר ייצור, כופף אותם כחלק מהיצר. זה ממשיך אצלו בייצר שולחנות שעיצב עבור ID DESIGN – מוצרים שקופים עד נעלמים עם צורות עמוסות בחומר מאוד שברירי. גם בעיצובי הבתים שהוא מעצב עבור אנשים ובעיצוב המלונות ישנו שילוב מרתק של חומריות מודגשת לצד ביצוע מושלם.

 

הראש לא מפסיק לעבוד. גם הגוף.
״בעשייה תמיד יש לקוח בקצה, גם אם זה מוזיאון. הדיאלוג עם הלקוח מנחה אותי ומפרה אותי. למשל בתערוכה שאני אוצר במוזיאון לאמנות האיסלם יש לי דיאלוג מצד אחד עם עוזרת האוצר שבחרתי, טליא ינובר, שהיית בעבר סטודנטית שלי והמצד השני יש לי דיאלוג עם האוצרת הראשית של המוזיאון, עידית שרוני ועם מנהל המוזיאון, נדים שבאן. הדרישות והשיחות איתם יוצרים אצלי את הרצון לשלמות – לכך שכשאנשים יכנסו לתערוכה הם יבינו את הקונטקסט הכללי ולא רק יראו אוסף של עבדות. אוצרות זאת יצירה כוללת בעיני שמשתפת בדיון שלה יוצרים שונים שיוצרים יצירות שהסך הכול שלהם יוצר את השלם״.

 

״רע לי באותו מקום שהכי טוב לי. במקום שהכי חשוב לי – רע לי בו כי אכפת לי ממנו. אני מפחד מהכול. לאבד את היכולת לראות – הראייה שלי מדרדרת ולפעמים אני צוחק שאהיה המעצב העיוור הראשון״

 

 

כסף.
״הלוואי והייתי יכול להרגיש שאני חי עם עצמי בשלום כלכלי״.

 

לאי בודד?
״את כל מה שמיותר להמציא מחדש – דפים, עיפרון, אש, סכין וספר אחד״.

 

אמונה, ביטחון ובית.
״אני לומד להאמין בעצמי, אבל אני עוד צריך להוכיח. אני בטוח שאצליח ומחר אעשה את הדבר הכי טוב. המחר יותר חשוב לי מהאתמול. הסטודנטים שלי וכמובן הבית״.

 

״כשהזרקור מופנה עלי זה סוג של ניצחון. תחושה שעוד שלב הצליח, שפתאום מבינים על מה אני מדבר. הילד שלא הובן בוקע מתוכי״

 

 

כאב בטן.
״רע לי באותו מקום שהכי טוב לי. במקום שהכי חשוב לי – רע לי בו כי אכפת לי ממנו. אני מפחד מהכול. לאבד את היכולת לראות – הראייה שלי מדרדרת ולפעמים אני צוחק שאהיה המעצב העיוור הראשון. לאבד את יכולת הדיבור. אני לא מפחד למות״.

 

עושה חשק לעוד.
״להסביר את עצמי. לכתוב מה עושה לי טוב. הרצון להגיע למקומות רחוקים והידיעה שעוד אצליח. בעקבות העבודה והעיצוב כבר הייתי בלא מעט מקומות מעניינים – בסנגל, בטייוואן, בקוריאה, באוקרינה. מקומות שהם לא בחירה תיירותית עבורי אבל היו מסע עיצובי מרתק. כל שנה אני מציב לי יעדים ומנסה ליצור בהם פרויקטים. מעט מאד דברים משמחים אותי. סיום של פרוייקט זה רגע קטן של נחת. הכרה בו זה רגע קטן של שמחה. אבל מיד עוברים לדבר הבא. ללא תמיכה משפחתית קשה מאוד לפעול בחלל ריק. אני חושב שתמיכה זה לא משהו שצריך לקבל, זאת הדרך שאתה מציב את העיצוב ואת היצירה כדבר חשוב עבורך ועבור הווייתך. אני מנסה בדרכי לתרום למשפחה ולהעניק לה כמה שיותר״.

 

״בשנים האחרונות אני ממעט לקנות בפרימארק או בחניות מאוד מאוד זולות כי אני יודע איזה סבל עובר על האנשים שתופרים ובמה כרוכה הבאת המוצר לאירופה לחנות. קשה לי עם העבדות.  אני כמו כולנו קונה הרבה מעבר למה שאני צריך״

 

 

 

 

 

 

שבוע העיצוב ירושלים 2017:
מיקום חדש: חפצים ישנים | יצירות חדשות| המוזיאון לתרבות האיסלם
אוצר התערוכה: אלון רזגור

12 עשר אדריכלים, מעצבים, אמנים ואמני וידאו התייחסו בעבודותיהם לחפצים מתצוגת הקבע של המוזיאון ויצרו יצירה חדשה משלהם שהיא אינטרפטציה אישית של המוצג שבחרו, הארכה שלו, הטענתו בתכנים חדשים. כשהם לעצמם, אין לחפצים חשיבות אלא זו שאנחנו מייחסים להם. הטענת החפצים בערכים, בתכונות, בסיפורים ובזיכרונות היא תופעה אנושית. היצירות בתערוכה אינן עוסקת במהותו הפיזית של החפץ, בצורתו או בתפקידיו, אלא מעלות שאלות שחורגות מעבר לפונקציונליות שלו: מהם המטענים החברתיים, הסביבתיים או האישיים שהוא נושא. נוסף על היצירות שנוצרו במיוחד לתערוכה ושמתכתבות עם מוצגי המוזיאון, יש ב"מיקום חדש" גם עבודות אמנות מאת יוצרים ישראלים שעניינן תיעוד חפצים ומשמעותם בעינינו. יחד עם העבודות המוזמנות הן ממחישות עד כמה החפצים שלנו מעצבים את תודעתנו ואת זהותנו ועד כמה הם משקפים אותן.

פריד אבו שקרה (אמן פלסטי)

תפילה, 2017 מיצב; זכוכית, עץ, מתכת וטקסטיל המיצב "תפילה" שיצר האמן פריד אבו-שקרה עוסק ביחסים המורכבים שבין דת האסלאם ובין פרשניה. שטיח-תפילה מוצג באמצע החלל ומסמרים, שמונעים מן המתפלל לכרוע עליו, מזדקרים ממנו. על קיר סמוך מוצגות קופסות ובתוכן נעליים, כמו בכניסה למסגד. הנעליים מכוסות באדמת אום אל-פחם, קיבוץ כברי וחדרה. בחירת היישובים מבקשת להצביע על האדמה כמקור לסכסוך העקוב מדם באזורנו ולסכסוכים מרים אחרים.

אירה רזניק וטליה ינובר (מעצבת מוצר ואדריכלית)

מִחראבּ, 2016 מיצב; מתכת, זכוכית רפלקטיבית ונייר מי אני? מה אני רואה כשאני מזהה את עצמי במראה? הצורך-הגובר-והולך-במודעות עצמית והחיפוש אחר אמת פנימית הוא הנושא של המיצב 'מִחְרַאבּ'. אם ה'מִחְרַאבּ' שבמסגד – אותה גומחה בקיר שהמתפללים עומדים מולה והיא פונה לכיוון הכּעבּה שבמכּה – סופג כביכול את התפילות שהם מפנים אליו, הרי שהמיצב מציע למבקר אלטרנטיבה, שבאמצעותה הוא פוגש את עצמו ומגלה את התפילה שלו.

אלון רזגור (מעצב תעשייתי)

תיעוד, 2017 מיצג; עץ, מתכת, נייר ומַצבֵּעים כשאנשים מצטלמים ­ליד חפצים ועל רקע מקומות הם טוענים את החפץ ואת המקום במשמעות אישית. העבודה "תיעוד" של אלון רזגור מבקשת ליצוק לדברים משמעות בעזרתכם, המבקרים. אתם מוזמנים לתעד זה את זה בציור, ליצור באמצעותו זיקה בין המצייר למצויר ובין אדם לחפץ, להחליף את תפקיד הצופה בתפקידי המתעד והמתועד ולהציע את הפרשנות שלכם למציאות.

דורון רבינא (אמן פלסטי)

בלי כותרת (שיח' מוראד), 2016 מיצב; חפצים למיניהם, תצלום צבע מודפס שני איברים בעבודתו של דורון רבינא: פסל מאולתר עם מגהץ על הרצפה, ועל הקיר – תבליט בד מגוהץ לפְּלִיסֶה, שתצלום בית-הקברות המוסלמי שיח' מוראד שמדרום לשכונת שפירא בתל-אביב מודפס עליו. רוב הפלסטינים שהתגוררו בקרבת בית הקברות הזה גורשו במלחמת העצמאות. הקשר בין שני איברי העבודה נוגע בהשטחה של זיכרון, ב"גיהוץ" של שכבות היסטוריה ותרבות לכדי דימוי ובעיבודן מחדש כפּליסה.

הישאם לולו (מעצב מוצר)

Hookah-Disco Pipe, 2015 פלסטיק בטכנולוגיית רוטציה מקור הנרגילה בצפון מערב הודו והיא בת יותר מאלף שנה. לפני כחמש מאות שנה היא הגיעה לתורכיה, זכתה שם לאהדה רבה ובמאה ה-17 התפשטה ברחבי האימפריה העות'מאנית. עישון הנרגילה כרוך באווירה של איטיות, סבלנות ופינוי זמן למחשבה. על-פי-רוב נשמרה צורתה המקורית ורק חומרי הייצור שלה השתנו מעת לעת. זאת של לולו חדשנית, פורצת כל מסגרת ומערבית בעיצובה.

ויק יעקובסון-פריד (אמנית פלסטית)

החלל הפנימי / עין הסערה, 2017 מיצב; בד והקרנת וידאו בחוץ סוכה לבנה, בפנים קירות בד שחור, ובחלקה העליון – עבודת וידאו שמציגה מערבולת לבנה. סוכת הכלאיים הזאת עוסקת במושג "נדודים" ומשלבת את המסורת והאסתטיקה המוסלמית עם המסורת והאסתטיקה היהודית. חללה הפנימי מדמה בעזרת המערבולת את ריקודם המסחרר של הסופים המחוללים. זהו מקום ציבורי שהוא אישי, מקום מפלט שמעניק למבקר הזדמנות להתבונן לתוכו פנימה ואולי אף להיכנס למצב היפנוטי.

טלמון-בירן (אדריכלים)

רוטציה, 2017 מיצב; לוחות עץ וברזל ב"רוטציה" הופכת חוויית הביקור במוזיאון מהתקדמות מארון-תצוגה אחד למשנהו לתנועה מקוטעת ואקראית שפוקחת את עיני המבקר להתבונן ומטה אותו ממסלול התקדמותו ומהנרטיב שהכתיבו אוצרי המוזיאון. מצד אחד המיצב יוצר "מסלול" שמוביל את המבקרים במרחב, ומצד אחר הכיסאות הקבועים בו חוסמים אותם ומחייבים עצירה ושינוי כיוון. בתוך כך נדמה שהם עצמם נעשים לאחד המוצגים, ומתעוררת השאלה מי המוצג ומי המתבונן בו.

יאנה רוטנר (אמנית פלסטית)

מעמדו, 2016. מיצב; אקריל בחיתוך לייזר והקרנת וידאו. אנימציה: דניאל ששון "מעמדו" בוחן את הטענה שכל חפץ בעולם הוא חלק מרשת תרבותית המשפיעה על פרשנותו ודן בהיבטים השונים של שאלת הייצוג. נקודת המוצא שלו היא אגן מן המאה ה-13 עד ה-14 ממצרים או מסוריה שדמויות חיילים חרותות עליו. אלא שהמיצב כמעט מרוקן אותו, כדי ליצוק לתוכו משמעות חדשה ולהפנות את תשומת-הלב למעטפת התצוגה שמגבילה ומרחיקה את החפץ המוזיאלי ובה-בעת מַבנָה ומכתיבה אותו.

מיכל היימן (אמנית פלסטית)

ללא שם, 2017-2003 צבעי-שמן על בד הכיסא, השולחן והספה המתוארים בסדרת ציורי השמן של מיכל היימן אינם עוד זירות טיפול חרישיות אלא ביטוי לראייה דיאלקטית – בונה והורסת, מקדשת ומחללת – של חדר הטיפול הפסיכואנליטי. קנה המידה שלהם משתנה בעתות חרדה מ"חדרי חדרים" ל"מרחב הציבורי". הסדרה מצטרפת לעבודות צילום, רישומים ומיצבי וידאו וסאונד שבהם נתנה היימן את קולה לנשים, לילדות ולבני-אדם, שנידונו לנצח לאבחון בלי מוצא.

עדן אורבך עפרת (אמנית וידאו)

אל-בוראק, 2017 מיצב וידאו מיצב הווידאו קושר בין הבהמה הפלאית 'אל-בּוראק', אשר מהירה כברק, הביאה את הנביא מוחמד למסגד הקיצון בירושלים ומשם עלה לרקיע השביעי וקיבל את המצווה להתפלל חמש פעמים ביום, ובין פגאסוס – אותו סוס-אדם מכונף, שלפי המיתולוגיה היוונית היה משרתם המופתי של אלי האולימפוס, וכאות הוקרה הפך לצביר כוכבים. עם הפיכתו ליישות קוסמית, נשרה מכנפיו נוצה אחת. זאת הנוצה הנושרת על רחבת הכותל המערבי בתום ההקרנה ומסמלת את נוכחות השמימי בארצי.

קובי סיבוני (מעצב תעשייתי)

פיליגרן 2017, 2017 כיפופי מתכת והדפסה תלת-ממדית מגוון הצורות הגאומטריות, המרקמים והמורכבות ההנדסית שבאדריכלות המסגדים והארמונות האוריינטליים המפוארים הם ממקורות ההשראה לעבודתו של קובי סיבוני. נוסף עליהם הוא גם הושפע מן התכשיטים המעוטרים שבתצוגת הקבע של המוזיאון לאמנות האסלאם ויצר בטכנולוגיית הדפסה תלת-ממדית חדשנית ובעבודה ידנית דומה לעבודת הפיליגרן העמלנית חפצים שממזגים חדש עם ישן ומסורתיות עם מודרניות.

רמי טריף (מעצב תעשייתי)

'האחר המשמעותי', 2017 קליעה בחבל סינתטי ומתכת 'האחר המשמעותי' כתב הפילוסוף הקנדי צ'רל טיילור "הוא הסביבה הקרובה והמשפיעה ביותר על האדם. אנחנו מגדירים את זהותנו תמיד בדיאלוג עם, ולעתים במאבק נגד, הדברים שאחרים משמעותיים מבקשים לראות בנו". עבודה זאת מבקשת ליצור ביטוי חזותי, מוחשי ותלת־ממדי לתהליכי גיבוש הזהות הישראלית הקולקטיבית, באמצעות הישענות על ארכיטיפים מקומיים -שטיח התפילה המוסלמי ושרפרף הקש המסורתי – פירוקם והרכבתם מחדש.